בכל פעם שמגיע "יום ה"- (זיכרון, שואה, אישה, מעשים טובים וכו') אני שואל את עצמי למה צריך יום.
התשובה, כמובן, היא שצריך להיזכר.
וזה נכון.
כל פעם שמגיע היום הזה, אנחנו נזכרים שפעם הייתה מלחמה נוראית ורצו להרוג אותנו וגם הרגו אבל חלק שרדו ונשארו והם מספרים את הסיפור ובואו נוודא שזה לא יקרה שוב.
אבל אז אנחנו שוכחים.
כי יום זה לא מספיק.
לא היינו מלמדים אנגלית יום בשנה. צריך להשתמש כל יום בשפה כדי שהיא תהיה חלק מאיתנו.
לא היינו מלמדים מתמטיקה יום אחד בשנה. צריך לעשות שיעורי בית כמה פעמים בשבוע.
לא היינו מלמדים קליעה לסל או בעיטה לשער יום אחד בשנה. צריך להתאמן כמה פעמים בשבוע.
שני תחומים שיכולים לעזור לנו לזכור יותר דברים ובצורה יותר טובה:
1. ריווח.
2. משמעות.
הסתכלו רגע על התמונה. המשך מתחתיה.
1. ריווח.
עקומת השיכחה שחקר ופירסם אבינגהאוס בסוף המאה ה- 19 מראה שאחרי שאנחנו לומדים משהו הוא דועך בזיכרון שלנו.
כל פעם שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת כדי להיזכר במשהו הזה, אנחנו יוצרים שני תהליכים:
א. הזיכרון שלנו חוזר ל-% 100 שלו.
ב. אנחנו שוכחים את זה לאט יותר.
החזרה על החומר, יהיה מה שיהיה, עוזרת לנו לא רק להיזכר בו עכשיו, אלא גורמת לנו לשכוח קצת פחות.
אם זכר המלחמות שלנו כל כך חשוב, למה רק פעם בשנה?
למה לא כל שלושה חודשים?
ואז אם זכר השואה כל כך חשוב, למה רק פעם בשנה?
למה לא כל חודש?
ואם האישה היא כל כך חשובה שצריך להקדיש לה יום ולהיזכר בה, למה רק פעם בשנה?
למה לא כל שבוע?
או אפילו כל יום, כמו שאנחנו נזכרים בגבר.
2. משמעות.
אנחנו זוכרים דברים לאורך יותר זמן כאשר הם מתחברים לחיים שלנו או כאשר יש להם משמעות אחרת.
אתם בטוח מכירים ילדים שזוכרים המון מילים של שירים, אבל מתקשים בחומר להכתבה באנגלית.
אתם בטוח מכירים ילד או ילדה שזוכרים סטטיסטיקה של שחקני כדורגל או כדורסל מכל העונות שלהם, אבל לא מצליחים לזכור מי כתב את הספר שהם למדו בשיעור ספרות.
אם זה מתחבר לחיים שלנו, אנחנו נזכור את זה.
אם זה מעניין אותנו, אנחנו נזכור את זה.
הנה וידאו נחמד של אדם שניסה לייצג את השיטות השונות לזיכרון, ומראה את היעילות של השיטה שנקראת Spaced Repetition System.
בשיטה הזו, חוזרים על פריט בדיוק לפני שהוא עומד להישכח, וככה הופכים כמה שיותר פריטים לכאלה שנמצאים בזיכרון.
טור פנטסטי (וארוך) גרם לי לחשוב על זה שאם אנחנו נאמן משהו כל יום במשך כמה דקות אנחנו נעזור לו להישמר בזיכרון יותר זמן מאשר אם נלמד אותו שעה וחצי ואז נעזוב אותו לגמרי לחודש.
אנחנו (בני האדם) נוטים לחשוב שעדיף להשקיע במשהו המון זמן ושאם השקענו המון זמן זה יישאר הרבה זמן, אבל זה לא עובד ככה).
זה התחבר לי להטיית ההווה. אנחנו מתקשים לראות ולפעול לטווח הארוך, וכל מה שקורה עכשיו (גם אם הרבה פחות יעיל) מושך את תשומת לבנו וגורם לנו לפעול לטווח הקצר.
זה ככה עם שוקולד (נאכל עכשיו קצת, לא נראה שמשמינים), עם למידה למבחנים (עדיף ללמוד המון בלילה שלפני המבחן, ואז מתפלאים ששוכחים את החומר אחרי המבחן), עם סוג האימון (עדיף לעמוד במקום ולזרוק עשרות זריקות בדיוק מאותה נקודה - זה גורם לנו להרגיש טוב, למרות שבמשחק אין שום פעולה כזאת), ועוד...
ובחזרה לנקודה המרכזית,
עכשיו רק נשאר למצוא דרכים שהשואה, מלחמות ישראל, נשים ומעשים טובים יהיו לנו חשובים, מעניינים ומשמעותיים, ולהיזכר בהם בתדירות יותר גבוהה.
