מאחורי הקלעים של התרבות הארגונית מספר אחת בפוטבול במשך המון שנים - הניו אינגלנד פטריוטס.
ביל בליצ'יק נחשב למאמן הפוטבול הטוב ביותר אי פעם. הוא לקח אליפויות והביא קבוצות לפלייאוף שנים על גבי שנים, והמועדון אליו הוא שייך, ניו אינגלנד פטריוטס, הפך לשם נרדף למצוינות.
בעולם תחרותי כמו ה-NFL – הליגה הטובה בעולם לפוטבול – קשה לקחת אליפות כל שנה. בליצ'יק עשה זאת בקצב מסחרר בהשוואה לכל היריבות שלו, ועשה זאת תוך שהוא מפתח את המאמנים שלצידו ואת השחקנים שעוברים דרכו.
בספר מרתק שמתאר את היכולת של בליצ'יק והצוות שלו להרכיב קבוצה ולתפעל אותה ביומיום מתגלה גם התרבות שמאחורי ההצלחה. הספר לוקח אותנו דרך בליצ'יק ועוזרי המאמנים שלו ואיך הם צמחו להיות מקבלי החלטות חשובים במועדונים אחרים בליגה.
במהלך תקופתו של בליצ'יק כמאמן ראשי בליגה, 17 עוזרים שלו הפכו להיות מאמנים ראשיים ב-NFL או בקולג'ים. הם הוציאו מאמנים משלהם, ובסך הכול 100 מאמנים, ביניהם 13 מאמנים ראשיים ב-NFL, נכון לכתיבת שורות אלה.
בניית מועדון
עם כניסתו של בליצ'יק לתפקיד המאמן הראשי בקליבלנד, הוא שם לב שהסקאוטים, אלה שאחראיים למצוא שחקנים עבור הקבוצה, לא מדברים כולם באותה שפה. הסקאוטים של הקולג'ים מעריכים שחקנים בצורה אחת. הסקאוטים של המקצוענים מעריכים שחקנים בצורה אחרת. ויותר חשוב – לא היה ברור מי הקבוצה הזו רוצה להיות. אילו שחקנים הם צריכים לחפש?
שאלות שסקאוטים צריכים לענות עליהן:
מה יהיה התפקיד שלו בקבוצה שלנו? האם התפקיד ישתנה בין השנה הראשונה לשנייה? כמה אפשר לסמוך עליו כאשר מתקרבים לרגעים מכריעים? איזה שחקן מהסגל הנוכחי הוא יעקוף? מה יהיה הערך שלו ב-special team? בכמה עמדות הוא מסוגל לשחק בצורה טובה?
"אופי זה לא בעיה אם יש לך ארגון חזק. אם הארגון שלך רך, זו בעיה. בבית בלי משמעת כל ילד שנכנס נחשב בעייתי. בבתים חזקים ההורים מנהלים את העסק."
כל אחד והתפקיד שלו
דרו בלדסו היה הקוורטרבק הכוכב של ניו אינגלנד. המחליף שלו היה טום בריידי, שלא זכה לשחק הרבה דקות. כשבלדסו נפצע, בריידי קיבל הזדמנות ולקח אותה בשתי ידיים. כאשר בלדסו חזר מפציעה, הוא חשב שהוא חוזר לתפקיד הקוורטרבק המוביל. הוא טעה. יש לך פה תפקיד, אמר לו בליצ'יק, אבל זה בתור מחליף. לא הרבה אנשים יכולים להגיד לכוכב שלהם, שחתום על חוזה של 100 מיליון דולר, שהוא יושב על הספסל. בליצ'יק יכול.
שחקן בשם טדי ברושי סיפר: "הייתה לנו נוסחה. אני ישבתי מצד שמאל של הדלת, החבר שלי ישב מצד ימין, וברגע שנכנסת לחדר ההלבשה, התחלנו לברר ולשים לב. מה אכלת? מה זה הריח הזה? הבאת לפה שקית של מקדונלדס? כל מי שנכנס באיחור קיבל תגובה. כל מי שיצא מוקדם קיבל הערה על מה שעשה באותו יום. וידאנו שהם לוקחים אחריות. זה לא עניין אותנו אם הגעת בתור שחקן ותיק לקבוצה שלנו. רצינו לוודא שאנחנו שומרים על הסטנדרט שלנו בתור אלופים. ככה עושים דברים אצלנו, אנחנו נלמד אותך איך עושים את זה."
רוצים לקרוא עוד על סטנדרטים? לחצו כאן.
אל התרבות הזו נכנס רנדי מוס. שחקן מלהיב ומרגש, בעל יכולות אדירות ואופי שנחשב בעייתי בליגה. הוא היה ידוע בכך שהוא עושה מה שבא לו. בניו אינגלנד החליטו לקחת סיכון, והחתימו אותו על חוזה בעל שכר נמוך עם אופציה לשחרר אותו אם (כש)יעשה בעיות. טום בריידי, כוכב הקבוצה, אפילו ביצע התאמות בחוזה שלו כדי שהקבוצה תוכל להחתים את מוס. מוס הגיע לניו אינגלנד עם רצון להוכיח את עצמו ומצא מועדון שדורש ממנו ומאפשר לו. הוא חזר לעצמו ותרם לקבוצה.
הסיפור של מוס עם הפטריוטס מאוד הזכיר לי את הסיפור של דניס רודמן עם השיקגו בולס בסוף שנות ה-90.
תנו לחיצה כדי לקרוא עוד על רודמן.
"פעם הייתה לי משימה," סיפר מקדניאלס, אחד מהעוזרים לשעבר של בליצ'יק. "הייתי צריך לשרטט את התרגילים של היריבה מתוך מה שראינו בוידאו. זה לא היה קל וזה לקח המון זמן. את הראשון שהגשתי לבליצ'יק הוא החזיר לי עם 60 תיקונים. 'זה לא נכון', 'השחקן ההוא לא היה שם' וכו'. וחשבתי לעצמי אוקיי, מסתבר שיש לי כמה דברים ללמוד. את השני הוא החזיר עם 20 תיקונים. השלישי עם ארבעה. וככה זה אצלו. אם יש לך תפקיד, אתה צריך לעשות אותו הכי טוב שאפשר, ואם תעשה את זה הכי טוב שאפשר, אולי תקבל עוד תפקיד."
אחד הביטויים שהכי מזוהים עם בליצ'יק הוא do you job - לחצו כאן כדי לקרוא.
תמיד קדימה
אחרי שניו אינגלנד זכו בסופרבול וההתלהבות עוד הייתה בשיאה, ישב בליצ'יק בחדר ההלבשה, מסביבו שקט של אחרי המסיבה, וענה לשאלות. הוא ציין שלדעתו הקבוצה הזו עוד רחוקה מלהיות קבוצה שתהווה איום תמידי על אליפות. "כמה שחקנים אתם עוד צריכים כדי שזה יקרה?" הוא נשאל. (בקבוצה יש כ-50 שחקנים.)
"בערך 20."
אחרי שכל הקונפטי סיים ליפול, הצוות ישב וחשב לעצמו כמה הם בפיגור. כל הקבוצות האחרות כבר יצאו לחופשה שלהן והחלו לחשוב על העונה הבאה. ניו אינגלנד רק עכשיו סיימה את העונה שלה. אמנם בגמר, אבל אחרי כולם. הסקאוטים היו צריכים לצאת ולחפש שחקנים מתאימים, הם לא היו יכולים להשתתף במצעד החגיגי. הצוות הראשי נהג להשתתף במצעד, אבל המחשבה שהם בפיגור בזמנים הציקה להם. הם רצו לוודא שההצלחה הזו תימשך לאורך זמן.
מערכות יחסים
בסופרבול (משחק הגמר של ה-NFL) נוהגים להציג את השחקנים לפני פתיחת המשחק. בליצ'יק החליט שלא יציגו שחקנים ספציפיים. כל הקבוצה תעלה יחד למגרש. הם עבדו יחד, התקדמו יחד, סבלו קשיים יחד, הם יעלו יחד למגרש.
בליצ'יק היה מעוניין לשמוע מה יש לצוות שלו להגיד. הוא תמיד יכול היה לבחור מה שהוא חושב בסופו של דבר, אבל לרוב האנשים תחתיו הוא נתן להשמיע את דעתם, ולפעמים אפילו להגיע איתו כמעט לריב.
אריק מנג'יני היה אחד מהאנשים האלה. הוא היה מסוגל להתווכח עם בליצ'יק עד ששניהם היו נהיים אדומים, וזה לא מנע ממנו להתקדם במועדון. להיפך. בליצ'יק לקח אותו לכל מקום בו עבד. לא שהוא לא היה אסיר תודה על ההזדמנות להיות חלק ממועדון כזה מצליח. הוא פשוט הוקיר תודה בכך שעשה את התפקיד שלו הכי טוב שהיה יכול, וזה כלל לפעמים ויכוחים עם בליצ'יק.
"בואו נודה בזה," אמר אחד השחקנים. "יש שני ביל. יש את המאמן שיכול להיות בן-זונה והוא יודע את זה, ויש את האדם שאני זכיתי להכיר, שלא דומה בכלל למה שאתם רואים בתקשורת. אני יודע שאני יכול לדבר איתו על פוטבול, אבל בדרך כלל אני לא. אנחנו מדברים על דברים אישיים. הוא חכם מאוד ונותן עצות טובות, אבל הוא מקשיב מעולה. אני מרגיש שאני יכול לדבר איתו על כל דבר."
בליצ'יק לא ידע שהוא יאסוף סביבו כל כך הרבה מאמנים טובים. הוא לא ידע שהמאמנים האלה יהפכו מועדונים אחרים למסודרים ורציניים יותר בזכות הגישה שלו. הוא לא ידע כמה מערכות היחסים האלה יתפתחו. יותר מעוד ניצחון ועוד גמר ועוד אליפות, הם הרוויחו זה את זה.
