תרבות הספורט בארה"ב, בשונה מעט מבישראל, עוסקת המון בכדורסל המכללות, לא פחות מאשר ב-NBA. יש משחקים ויריבויות שמסופר עליהם ומדובר בהם עוד ועוד, ואפילו, כן-כן, נכתבים עליהם ספרים.
היריבות בין קבוצות הכדורסל של קונטיקט ושל נוטר דיים (Notre Dame) נמשכה שנים, ואחרי ירידה קלה באינטנסיביות, חוזרת למרכז הבמה בשנים האחרונות.
האוניברסיטאות האלה מתמודדות על שחקניות, מתמודדות על המגרש, מתמודדות על תשומת הלב מחוץ למגרש.
ובסוף (ספוילר!)
סו בירד קולעת סל ומנצחת את המשחק.
הספר שוזר בתוכו את הסיפורים האישיים של השחקניות ושל המאמנים, מתאר את התקופה שקדמה למשחק ואת המשחק עצמו בפרטי פרטים.
כל המעורבים בדבר זוכרים שנים לאחר המשחק את הפרטים הקטנים ביותר, עד ויכוח על כדור חוץ ובמי הוא פגע (היא חשבה שהכדור שלה בזמן אמת, אבל אחרי שראתה את הוידאו, השתכנעה שהוא של היריבה).
כמה ציטוטים שתפסו אותי:
כשהגעתי לקולג' גיליתי שאת צריכה שיהיו לך שתי אישיויות בכל מקרה. אני לא תמיד הכי קולנית במצבים חברתיים, ואנשים לפעמים חושבים שאני ביישנית. ברור שזה משתנה עם הגיל. אני הייתי יותר עצורה, וכשהגעתי לקולג' גיליתי שאי אפשר להיות כזאת אם את הרכזת.
(סו בירד)
ההורים שלי פשוט נתנו לי ללכת למגרש לשחק. אם את אוהבת את זה, לכי לשחק. היו לי חברים שההורים שלהם רצו שהם יהיו הכי טובים בעולם. זה לא קורה כי הם דחפו אותם יותר מדי והילדים איבדו עניין בזה עבור עצמם. ההורים שלי פשוט אמרו "וואו את טובה, אם את רוצה ללכת לשחק, לכי. לא היה לילה אחד שאמא שלי אמרה לי "לכי לזרוק לסל." היא תמיד אמרה "בואי פנימה, אין מספיק אור!"
(דיאנה טוראסי)
במשחק הזה אחת השחקניות המרכזיות ביצעה את העבירה השלישית שלה שתי דקות לסיום המחצית.
המאמן, ג'ינו אוריימה, לא היה בטוח מי להכניס.
שומכר הסתכלה עליו. היא הייתה בטוחה.
"על מה את מסתכלת?"
"תכניס אותי"
"למה, את הולכת לשחק?"
"כן"
אז הוא הכניס אותה. והיא שיחקה.
היא הייתה מספיק טובה בשתי הדקות האלה כדי לפתוח בחמישיה במחצית השנייה.
"כל מה שעשינו היה מה שעשינו כל יום באימון. אחרי זריקת עונשין שנכנסה או יצאה. לכן לא לקחנו פסק זמן. לא היינו צריכים פסק זמן. הסתכלתי על סו והיא הסתכלה עליי ואמרתי לה פשוט שחקי מה שאנחנו משחקים באימון. חשבתי לעצמי שמה שהיא תעשה, יהיה טוב מבחינתי."
(ג'ינו אוריימה)
התוצאה?
