מה הסיפור מאחורי הספר? לחצו כאן.
פרק 2. איך הסיח הכישרון את תשומת לבי.
פרק 3. המאמצים חשובים פי שניים.
כשאנג'לה דאקוורת' הפסיקה להיות יועצת בחברת ייעוץ מנהלים ענקית והפכה להיות מורה, היא הבחינה שהיו כאלה שהבינו מתמטיקה בצורה יותר טובה מאחרים. זה לא גרם לציונים שלהם להיות הרבה יותר טובים. היא שמה לב גם שאלה שהבינו לאט יותר אבל שאלו שאלות והתעניינו, קיבלו ציונים מעל המצופה.
דאקוורת' ראתה את ההבדלים בין תלמידים "מוכשרים" לתלמידים "נחושים" ועזבה את ההוראה כדי לחקור את הנושא במסגרת לימודים מתקדמים בפסיכולוגיה. היא מצאה עבודה משנת 1869 (כן כן, 1869) שהגיעה למסקנה שהאנשים יוצאי הדופן מיוחדים משלוש סיבות: כישרון, להיטות, יכולת לעבוד קשה.
למה אנחנו נעולים על כישרון? הרי כל מי שנשאל אותו את מי הוא יעדיף – אדם שעובד קשה או אדם שנחשב מוכשר, יעדיף את האדם שעובד קשה.
זה נכון במוזיקה, בספורט, בעבודה במשרד... אז למה אנחנו משיבים ככה לשאלה, אבל במציאות מעדיפים את "המוכשרים"?
האם כישרון זה דבר רע? לא. האם יש משהו רע בללמוד תחום מסוים מהר מאחרים? ממש לא.
אז מה בעצם הנזק בתיוג אנשים כמוכשרים מלידה? מה בעצם מפריע כל כך בתכניות כמו אקס פקטור וכוכב נולד? ובכן, אנחנו פשוט נותנים משקל מאוד גדול למשהו ש(לכאורה) נקבע מראש, ולא בטוח שמשפיע על ההישגים שלנו בעולם האמיתי, ומשקל יחסית קטן לדבר היחיד שיש לנו שליטה עליו – התשוקה ויכולת ההתמדה שלנו.
קשה למכור לאנשים מעשים רגילים ושגרתיים. זה לא דרמטי. זה לא קסום. כשלא ברור איך ניסיון ואימונים מביאים מישהו לרמת ביצוע גבוהה, הרבה יותר קל לתייג אותו ככישרון מלידה. כשרואים מישהי רק פעם ב-4 שנים, כשמתקיימת אולימפיאדה, ולא כל יום כשהיא מתאמנת, יותר קל להניח שקיים בה איזשהו כישרון טבעי.
הפילוסוף ניטשה חלק את מחשבותיו בנושא הזה ב-1925 בספר "אנושי, אנושי מדי." כאשר הכול מושלם, הוא כתב, אנחנו לא שואלים איך זה נהיה. אהבתנו העצמית מקדמת את הסגידה לגאונות. אם אנחנו חושבים על הגאון כדבר קסום, אנחנו לא צריכים להשוות את עצמנו אליו או להתחרות בו.
המנחה של דאקוורת' נזף בה יום אחד שאין לה תיאוריה. אחרי שבכתה וקיללה אותו (לא בפניו, כמובן), היא החלה לחשוב והבינה שהוא צודק. אם כישרון לא מוביל בהכרח להישגים, מה כן?
לבסוף היא יצאה לדרך עם משהו בסגנון הזה:
כישרון * מאמץ = מיומנות.
מיומנות * מאמץ = הישגים.
נכון, יש איפשהו בפנים גם מזל, כמו פציעות או זכייה בפרס כספי, ויש שם גם הזדמנויות, כמו מורה מעולה בתחום המסוים שבמקרה גר באותה שכונה. אבל יש סיבה שהמאמץ מופיע שם פעמיים.
וויל סמית' אמר זאת יפה בראיון יום אחד: אם אני ואתה נתחרה מי רץ יותר זמן על הליכון, או שאתה מפסיק קודם, או שאני מת.
וודי אלן, שנחשב לתסריטאי ובמאי קולנוע פורה במיוחד, אמר: "שמונים אחוז מההצלחה בחיים הם פשוט לבוא לאן שצריך."
כן, זה חשוב להתאמץ באימון הבודד. כן, אם יש יכולת מולדת כלשהי שתעזור לנו זה יופי. אבל אם לא נחזור למחרת ונתאמן, לא נתקדם.
המאמץ עוזר להפוך יכולת מולדת למיומנות אמיתית.
המאמץ הופך את המיומנות לפרודוקטיבית.
