ספר מצחיק בצורה יוצאת דופן ששופך אור על החיים של מליקסון ככדורגלן.
1.
בדרכי לאימון התקבלה הודעה ממנהל הקבוצה בווטסאפ של השחקנים והצוות על כך שהאימון של מחר יעבור משעות הבוקר לשעות הערב. עד כאן הכול נורמלי.
פתאום מגיעה הודעה קולית באותה קבוצה, של שחקן בכיר.
הודעה קולית של יותר מדקה.
מה קשור הודעה קולית וכזאת ארוכה? משהו כאן לא מסתדר ואני אוהב את זה.
יותר מדקה של ניבולי פה ברמה הכי גבוהה לכיוון הצוות המקצועי בגלל העברת האימון לערב.
כל זה קורה בימים שעדיין לא היה אפשר למחוק הודעה בווטסאפ.
אחרי שסיימתי לצחוק עליו עם עצמי ברכב, יצאתי לחדר ההלבשה כדי לעשות מה שאמור חבר טוב לעשות במקרים מביכים כאלה: לצחוק לו בפנים.
ברק בכר המאמן יצא גדול. הוא צחק טיפה על הנושא והמשיך כאילו לא קרה כלום.
הוא ידע שזה יכול לקרות לכל אחד, והרגיש שהשחקן מספיק מובך מהמקרה ולא צריך להעניש אותו.
2.
כששחקן לא משחק, הוא לא באמת רוצה שהקבוצה תשטוף את המגרש כמו ברצלונה. אלה החיים. הוא רוצה שהקבוצה תצטרך אותו. כמה שקשה לשמוע את זה, זאת האמת. אבל יש הבדל בין לקוות שהקבוצה לא תשטוף את המגרש לבין לרצות שהקבוצה תפסיד. זה לא מקובל.
הייתי מסביר לשחקנים האלה שגם אם אתם הכי אגואיסטים בעולם זאת חשיבה מוטעית. אם אתם חוזרים לקבוצה לקראת החלק השני של העונה והקבוצה זוכה בתואר חשוב, מישהו יזכור שלא שיחקתם בחלק הראשון...?
עדיף להיכנס לסגל בקבוצה שמשחקת היטב ומנצחת. אתה חלק מההצלחה.
3.
מומו הוא אוהד מאוד נמוך עם קול מאוד חזק.
פעם הוא סלסל בגרונו ואיחל לכמה אנשים מספר מחלות וטבילה באמבטיה של חומצה. בסופו של דבר סיימנו את האימון כרגיל.
אחרי האימון הלכנו לאכול במסעדת אווז הזהב.
באמצע הארוחה, ככה פתאום, ניגש אלינו מומו, שהרגע איחל לנו מכל הרע שבעולם.
"מלי, מה קורה אחי?"
מה קורה אחי? הרגע איחלת לנו לטבוע באמבטיה של חומצה.
ואז מומו אמר לי את המשפט האלמותי שלא אשכח לעולם:
"מלי אתה חייב ללמוד לעשות את ההפרדה בין מומו במגרש למומו של מחוץ למגרש."
