בימים של תחילת שנה חדשה ושל חשבון נפש, כתבתי לעצמי כמה שאלות ואני עונה עליהן כל פעם שמתפנה מעט זמן.
אשלח את כל השאלות (יחד עם תשובות שכבר כתבתי) לכל מי שנרשמו כבר לניוזלטר שלי באתר ביום רביעי הקרוב בבוקר.
אם עוד לא נרשמתם*, אפשר בקישור הזה.
*זה בחינם, תמיד יהיה.
הנה שאלה אחת עליה עניתי:
האם הרגשתם שאתם לא יכולים יותר ואתם חייבים הפסקה? מה עזר לכם? מה לא עזר לכם?
בשבוע השלישי של הסגר השלישי הייתי גמור.
בתפקידי הייתי מאמן קט סל א' ומאמן יכולת גופנית, והמועדון עזר לנו להשאיר את הראש מעל המים, יחד עם ההורים שקיבלו בשמחה את מה שהיה לנו לתת.
כל יום אימנתי 2-4 אימוני יכולת גופנית בזום עם שכבות הקט סל, הילדים, הנערים והנוער.
בנוסף, שלחתי לקבוצת הקט סל שאימנתי משימות בווטסאפ - הם הבהירו לי שעוד זום בנוסף לבית הספר לא יעשה להם טוב.
בשבוע הראשון של הסגר השלישי היה נחמד, היו עשרות ילדים בכל אימון והייתה אווירת עשייה.
בשבוע השני עוד נשארו 50-60%, והם התאמנו ברצינות והרגשתי שאני תורם.
בשבוע השלישי כבר התחלנו לאחד קבוצות גיל כי הילדים לא באו (איך אפשר להאשים אותם...)
בסוף השבוע השלישי פשוט קיוויתי שלא נצטרך עוד שבוע כזה בזום.
הייתי כמעט נטול מוטיבציה, פיזית הייתי בסדר אבל נפשית אמרתי לעצמי שזה פשוט לא יכול להימשך.
עזר לי שהיו ילדים שהמשיכו לבוא, יום אחרי יום, אימון אחרי אימון. זה לא ברור מאליו וזה אף פעם לא יהיה.
עזר לי שהמועדון ועמותת הספורט תמכו בהמשך הפעילות ועשו מה שאפשר כדי שהיא תימשך.
עזר לי שההורים של השחקנים סיפרו שהילד שלהם מחכה, שהוא הולך למגרש כל יום.
עזרה לי בת הזוג שלי, שעודדה אותי, פינתה לי את הסלון, סבלה כמות כדרורים בלתי סבירה ואפשרה לי גם לישון צהריים כדי שאהיה מוכן פיזית לכל יום אימונים כזה.
