זה החלק השלישי.
כשהייתי בגיל ההתבגרות לא הבנתי למה אחרים מגיעים לתפילות ומרגישים התעלות רוחנית ולי זה הולך כל כך קשה.
מה אני עושה לא נכון?
למה אני משקיע ומתאמץ ולא מצליח?
האם כולם היו מזייפים את הרגשות שלהם?
האם החוויה שלהם הייתה לא אמיתית?
זה אכזב את אמא שלי, אבל מה יכולתי לעשות? לא הרגשתי כמו חוטא.
לא הייתי פחות מחויב מהאחים שלי. לא דחיתי את האמונה, אבל נמנעתי ממנה.
התחלתי להבריז מהתפילות ובמקום זה התאמנתי על הקליעה שלי.
ההצלחה המוקדמת שלי בכדורסל ובבייסבול נבעה מהתחרותיות שלי.
האחים הגדולים שלי לא נתנו לי לנצח בכלום והקרבות איתם על המגרש וגם במשחקי שולחן יצרה בי אש.
הם היו צוחקים עליי ואני הייתי מנסה עוד יותר חזק.
גם אמא שלי הייתה תחרותית בזמנה כשחקנית.
הפסדים גרמו לי להרגיש כאילו אני לא קיים.
האובססיה שלי עם ניצחונות פגעה בי. כשלא יכולתי לנצח זה היה פוגע לי בביצועים.
הראש שלי הפך להיות יותר ויותר עקשן ככל שהגוף היה יותר עייף.
יום אחד במהלך משחק בייסבול, למדתי שאני משחק הרבה יותר טוב דווקא כשאני לא חושב.
אחי הגדול גם הכיר לי את הזן-בודהיזם.
לא הבנתי בהתחלה איך איך אפשר לעסוק בדת שאין בה אלוהים להתפלל אליו. מה עושים?
המטרה הייתה, אמר אחי הגדול, לנקות את הראש שלנו כדי להתמקד ברגע הנוכחי.
ערב אחד התווכחנו בזמן הארוחה, ואבא שלי קם ועזב את השולחן.
כששאלתי אותו מדוע, הוא אמר לי שיש דברים שלא צריך להתווכח עליהם.
הוא מאמין כי הוא מאמין והוא עושה כי הוא מאמין, ושום טיעון או ויכוח לא ישנה את האמונה שלו.
זה היה שיעור חשוב עבורי.
קראתי ספר ששינה את הדרך בה הסתכלתי על עצמי.
הוא גרם לי להבין שיש דברים שאין צורך לברוח מהם. אפשר להניח אותם בצד או לקבל אותם, אפשר לקחת מהם את הטוב ולא להשתמש במה שנראה לא מתאים.
הכי חשוב: לא הרגשתי רע שאני מבצע חילול השם או מבייש את המשפחה שלי.
החלק הרביעי - פיל ג'קסון על אימון - נשלח לכל הרשומים לרשימת התפוצה.
עוד לא רשומים?
