במשך שבועות תהיתי איך להתחיל את הסדרה הזו של מועדון קריאה. חשבתי על הספרים האהובים עליי, הספרים החדשים שקראתי, אולי בכלל להתחיל בציטוטים מפורסמים שמסבירים למה כיף וחשוב וכדאי לקרוא ספרים.
בסופו של דבר, החלטתי לבחור בספר שלא מדבר על ספורט, אלא על קריאה. הייתי בטוח שרכשתי אותו בחו"ל, באחד ממסעותיי עם נבחרות ישראל השונות, אבל מבט זריז על הכריכה האחורית גילה שהוא נקנה בצומת ספרים. נו טוב.
הסופר, שהוא גם מורה, גם קורא, גם אבא וגם היה ילד שלמד לקרוא, לוקח אותנו דרך החיים שלו ותובנות שעלו אצלו בכל אחת מהתקופות, ותוך כדי אומר לנו שמותר לנו לקרוא מה שנרצה, איפה שנרצה, מתי שנרצה, וגם איך שנרצה, כל עוד אנחנו נהנים מהקריאה.
נשמע ברור מאליו, לא?
למה שנקרא דברים שאנחנו לא רוצים לקרוא, במקומות שאנחנו לא רוצים, בזמנים שאנחנו לא רוצים?
כי ההורים אמרו שלפני שיוצאים לשחק צריך לקרוא. כי בבית הספר הכריחו אותנו. כי באוניברסיטה אמרו שיהיה על זה מבחן או שצריך כך-וכך מקורות לתזה או שזו הקריאה לשיעור בשבוע הבא. כי קיבלנו מתנה ולא נעים להחליף או לא לקרוא. כי אני אראה אינטליגנט אם יראו אותי קורא ואשמע אינטליגנט אם אדע מה כתוב בספר. כי במקום העבודה יש רק כיסאות לא נוחים ותאורת פלורסנט. כי ברכבת יש רעש. כי מה יגידו אם אפסיק לקרוא אם הספר משעמם?
כמה דברים שעולים מהספר;
אפשר להכריח בני אדם לקרוא כמו שאפשר להכריח אותם לחלום או לאהוב.
כשאנחנו קוראים סיפורים לילדים (ולפעמים, גם למבוגרים) אנחנו עוזרים להם לעבד את העולם שלהם מבלי להתעסק בעולם שלהם עצמו, אלא בדמויות, בעלילות שלכאורה אין שום קשר אליהם.
הזמן עצמו, כל ערב, שמוקדש לקריאה, היה (ועדיין יכול להיות!) זמן קסום, זמן אליו שייכים רק הקורא והמאזין, פסק זמן מהחיים.
כשאנחנו מתחילים ללמד את הילדים לקרוא אנחנו מעבירים אותם מעולם קסום של מסעות והרפתקאות לעולם בו יש לשנן הברות. הקסם המשותף של הקריאה מוחלף במטלה יומיומית. אפשר להאשים את הטלוויזיה ואת הטלפונים הניידים, ואפשר לשאול את עצמנו האם אנחנו מסוגלים לשמור על הקריאה דבר מושך ומסקרן.
אפשר ללמד קריאה, אבל איך אפשר ללמד אהבה של קריאה?
לסיום, ציטוט אהוב שיאפשר לי להפסיק בדיוק בזמן:
"אנחנו, שרוצים לחלוק את אהבת הקריאה שלנו, לעתים יותר מדי קרובות נכנעים לפרשנות, ניתוח, ביקורת. במקום לספר, אנחנו מדברים על הספר."
