בספר שכבר מזמן הפך להיות חובה בביתו של כל מאמן ואיש ניהול, פט ריילי, מגדולי מאמני הכדורסל בכל הזמנים, מפרט את הגישה שלו לחיים - כלומר, לכדורסל - ובעזרתה מסביר לכל מי שמנהל קבוצה כזו או אחרת מה הדרך.
לאורך הספר מפוזרים ציטוטים לפי נושא הפרק - ציטוטים שמצאו את דרכם לקירות רבים באולמות ברחבי הארץ במהלך השנים.
1. תום לב.
כשאני שם את האגו שלי בצד לטובת הצלחת הקבוצה, אני פועל בתום לב.
לא נאיביות. לא לוותר על עצמי ועל מה שמגיע לי.
אי אפשר לשים אגו בצד אם אין לי אגו. צריך שיהיה לי אגו כדי שאוכל לפעול ברמה הכי גבוהה.
ואז עליי לשים אותו בצד לטובת הצלחת הקבוצה.
כאשר אינסטינקט ההישרדות יגבר על אינסטינקט הרכושנות, כאשר להיות חלק מההצלחה יגבר על להיות אדם שאי אפשר בלעדיו, אז הקבוצה תיוולד מחדש ותוכל להתקדם לכיוון ההצלחה.
2. מחלת האני.
הצלחה פתאומית מביאה למצב שחלק מהאנשים מקבל קרדיט.
מי שלא מקבל קרדיט מרגיש זלזול מצד האחרים, כאילו חלקו לא שווה.
האנשים האלה מתחילים לנטור טינה לחבריהם שמקבלים קרדיט ומתאמצים יותר אבל רק כדי לעקוף את החברים שלהם לקבוצה.
3. האמנה המרכזית.
כשהקבוצה נמצאת במשבר מספיק גדול וכולם מרגישים שהם מתחילים להפסיד מהמצב, נוצרת אפשרות ללכד אותם סביב אמנה מרכזית, כזו שתגרום לכולם לפעול יחד בכיוון שיגרום לכולם להרגיש שייכים ולתרום.
כאשר מפטרים מאמן, כבר אי אפשר להאשים את המאמן. אם הקבוצה ממשיכה לבצע כמו קודם, השחקנים הם הבאים בתור… ואף אחד לא אוהב להיות הבא בתור.
ואז צריך לנצל את ההזדמנות ולאחד את כולם סביב מטרה משותפת.
כאשר מסכימים על אמנה מרכזית, או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. אין רגל פה רגל שם.
בסופו של דבר, הקבוצה שייכת לשחקנים שעושים מה שצריך לעשות.
המנהיג שם כדי לשרת אותם ולעזור להם, אבל שום מנהיג לא יעזור אם השחקנים לא יבצעו.
4. אסון פתאומי.
עבור מדינה, אסון פתאומי יכול להיות רעידת אדמה שהורגת אלפי אנשים. עבור קבוצה, פציעה קשה לשחקן מפתח מוחקת 10% או יותר מהביצועים.
נכון, אולי פחתו הסיכויים שלנו לנצח או לקחת אליפות, ונכון, אולי נפסיד, אבל להיות-מוכנים להפסיד זה לא כמו לא-להיות-מוכנים לנצח. ברמה הגבוהה יש סיכוי להפסיד. זה חלק מהכיף ומהיופי.
אלה שמכינים מראש סיבה (תירוץ…) להפסד - לא ראויים לנצח.
אם רק היינו…
אם הוא היה בסגל…
אם באותו יום לא…
כל אלה משפטים של בני אדם שלא מוכנים לנצח ומפריעים לעצמם להתקדם.
5. התבוסה.
כל מי שמתמודד בעולם תחרותי סופו שיפסיד. אין אפשרות להימלט מזה.
עם זאת, אנחנו לא יכולים להחליט איך נפסיד, אבל אנחנו כן יכולים להחליט איך נתכונן למשחק הבא.
זה לא מספיק לרצות. צריך להתכונן. אין הרבה אנשים שמוכנים לשלב הבא סתם כך. זה דורש הכנה מוקדמת.
חמש דרכים להיות אומללה:
אמרי לעצמך שמעולם לא היה לך סיכוי.
חששי מהפסד עד כדי שתתגונני כל הזמן.
הציגי כל טעות טיפשית שלך כהוכחה כמה את טיפשה.
תני לטעויות מעצבנות או "מזל רע" לגבור על תכניות הגיוניות לנצח.
חכי עם הביצועים הכי גרועים שלך לרגעים הכי חשובים, ככה תוכלי לשכנע את כולן שנולדת להפסיד.
6. פריצת דרך.
סימנים המעידים על פריצת דרך קרובה:
תסכול שנובע מהקרבה גדולה שאינה זוכה להכרה.
בדידות גדולה שמלווה בשאיפה חזקה לפעול למען אחרים.
רצון גדול לזכות בכבוד לעצמך ולקבוצה אחרי כישלון.
ידיעה שהחלמה מהמצב הקשה תגיע.
מנהיגות שמודה בטעות כדי לעזור לאחרים להתמודד עם הביקורת והאתגרים.
באימון אחרי ההפסד הענקי במשחק הראשון של סדרת הגמר, ריילי והצוות שלו הכינו קליפ של ביצועים מביכים של קארים עבדול ג'באר.
קארים ישב שם וספג את הביקורת.
הוא הסכים עם כל מילה.
למשחק הבא קארים ביקש שאבא שלו יצטרף אליהם לנסיעה באוטובוס למשחק.
זו הייתה הפרה של הקוד הקבוצתי, אבל ריילי אישר.
המסר בחדר ההלבשה היה המסר שאביו של ריילי העביר לו כשהיה בן 9 בלבד: כשהילדים בפארק מציקים לך, אתה צריך לחזור לשם ולהתמודד. לכל אחד יש אבא שהעביר לו מסר. אנחנו הולכים להעביר היום מסר דומה לסלטיקס.
