זה הפוסט השישי מתוך הספר.
17. שלמות
בחג המולד ג'יידה אשתי החליטה שנשחק מונופול. אני רב אמן במונופול. אני לא מגזים.
הייתי מיועד להשתתף בתחרויות בינלאומיות. אני לא צריך לספור ריבועים כשהקוביות מראות מספר.
בת השבע שלי הסתדרה עם נכסים לא רעים. בן התשע סירב לכל עסקה שלי בעקשנות של בן 9. הגדול שלי רכש רצף של נכסים והשיג יתרון אסטרטגי עצום. הייתי בפיגור.
קרה משהו משמח ואני צרחתי מאושר. הם לא הבינו ואני התחלתי להסביר להם את הסטטיסטיקה שמאחורי השמחה שלי. יש סיכוי ממש גדול שאשתי תעלה בסיבוב הבא על אחד הנכסים שלי, ואז תפסיד ותצא מהמשחק.
"אתה בטוח שאתה רוצה להוציא אותי מהמשחק?" שאלה ג'יידה.
בטח שאני רוצה!
"אז אתה בטוח שאתה רוצה להוציא את אשתך ממשחק המונופול המשפחתי בערב חג המולד?" ניסתה ג'יידה שוב.
היא אמרה אשתך, משפחה, ילדים חג המולד, אז כבר לא הייתי ממש בטוח.
אם את לא יכולה להתמודד עם החום של המשחק, אז אל תיכנסי למטבח, אמרתי לה.
היא זרקה את הקוביות. יצא לה 6. הסטטיסטיקה לא משקרת.
היא נישקה את כל הילדים ועלתה לחדר השינה.
הייתי בטוח שאני צריך לנצח. להוכיח לכולם. להיות ווינר. להיות הכי טוב. תמיד.
ג'יידה לא שיחקה מונופול באותו ערב. היא התחברה אלינו ונהנתה לבלות עם המשפחה.
אני הייתי היחיד באותו ערב ששיחק מונופול.
חיברתי בין ההצלחה המקצועית שלי לבין אושר ואהבה, אבל הם לא אותם דברים.
התחלתי לסבול ממחלת ה"עוד".
