כשמגיעים לנבחרת הבוגרת, זה דורש הסתגלות. אנחנו כבר לא ה-כוכבים כמו בקבוצה שלנו. האגו צריך להיות בשליטה ולאפשר לנו להשתלב במערכת חדשה.
מנהיגים צריכים להבין שכל אחד מביא משהו שונה ומוצלח משל עצמו, והתפקיד שלו הוא לא רק לגרום לאחרים להסתגל אליו, אלא בעזרת דוגמה אישית של הסתגלות מצד עצמו, להראות לכולם איך אפשר שכולנו נסתגל. זה נכון גם לשחקנים וגם למאמנים בצוות.
לחצו כאן כדי לקרוא עוד על דוגמה אישית.
כשהבנתי שמייק ד'אנתוני יהיה חלק מצוות האימון שלנו, נפגשתי איתו. אמרתי לו מיד שאני מקווה שהוא בסדר עם זה שאני מאמן מכללות ואני מוביל קבוצה של שחקני NBA. הוא צחק ואמר שאין לו בעיה עם זה. הוא מכיר את השחקנים יותר טוב ממני והצליח לבנות שיטת התקפה שהוציאה את המיטב מכל אחד מהם. השיטה הייתה כל כך מוצלחת שלקחתי חלקים ממנה לאוניברסיטת דיוק.
האדם הבא ש-ששבסקי בחר לספר עליו היה האפסנאי. הוא עבד באוניברסיטת דיוק עבור ששבסקי, ומשם המשיך למיאמי היט, שם זכה באליפות ה-NBA. ששבסקי ידע שאפשר לסמוך עליו והעסיק אותו בצוות הנבחרת.
ששבסקי עובר לפרט את החשיבות של עיצוב מדי המשחק של הנבחרת וחלקו של האומן בכך, כולל הסמלים שמופיעים ברקע המרכיבים פסיפס של כל התרבויות של ארצות הברית והצבעים של השם של השחקן: באותו צבע של החולצה – כדי שהשם הפרטי יבלוט פחות מאשר הכיתוב USA. זה סימל בעיניו בצורה יפה את חשיבות הקבוצה מעל היחיד.
ששבסקי מסיים את הפרק בסיפור על כך שלקח לשיחה את שני הרכזים הצעירים יותר בנבחרת, דרון וויליאמס (יוטה) וכריס פול (ניו אורלינס) וביקש מהם מאותו רגע והלאה להפגין קצת יותר את האגו שלהם. הם נתנו לרכז הוותיק יותר, ג'ייסון קיד, להוביל ולבלוט. הנבחרת הייתה צריכה שהם יזרקו לא רק זריקות של נבחרת ארה"ב, אלא גם זריקות של יוטה וניו אורלינס. הם עשו זאת ועזרו לנבחרת להגיע אל הזהב.
