‍

הסיפור מתחיל כשלואיס בכיתה ז', והמאמן המדובר מאמן את הקבוצה של כיתה ח'. השחקנים של כיתה ז' קיוו שהם לא יצטרכו להגיע לכיתה ח' לעולם...

אבל הם הגיעו.

ושם התחיל מסע מרתק שכלל הרבה מאוד כישלונות, הרבה מאוד ספרינטים, מספר לא מבוטל של צעקות, הרבה מאוד אמונה שהילדים האלה יכולים הרבה יותר ממה שהם מדמיינים, וכל זה בתוך מאמן אינטנסיבי אחד.

ברשותכם, כמה ציטוטים מהספר:

ואז הוא התכופף לכיווני, שם את ידו על כתפי ותוך כדי שהוא ממקם את הפנים שלו ממש קרוב לפנים שלי, הפך להיות רגוע כמו עין סערה. זה היה רק הוא ואני עכשיו; היינו בזה ביחד. ההשפעה של הדברים שלו אליי גרמה לי לשמוע "אין אף אחד אחר שהייתי מעדיף שיהיה כאן, במצב הזה של חיים-או-מוות." ואני האמנתי לו!

הוא תמיד ייצג את הדמות של המאמן האינטנסיבי, אבל היה לו גם צד אינטלקטואלי. כשהייתי ילד לא הייתי מודע לצד הזה בו. הוא לימד מדעים לכיתה ח' בזמן שעשה דוקטורט בביולוגיה. הוא היה אב מסור. אבל לא שמתי לב לכל זה. רק שמתי לב שהוא אכפתי כלפי איך נשחק את המשחק בצורה בה אף אחד לא היה אכפתי, אף פעם. כל מה שרציתי ממנו בתקופה ההיא היה האינטנסיביות שלו.

כאשר הימים חלפו, הורים הפכו להיות מעורבים יותר, והמאמן כבר לא היה יכול לעשות את הקסמים שלו כפי שעשה בעבר. הוא למד שהוא לא יכול להציל את כולם.

להציל?

לא להציל את החיים שלהם, אבל ברור שהם לא יבינו את האחריות שיש להם על הקבוצות שלהם או על עצמם.

הורה אחד מעיד עליו:

אני היחיד שהגן עליו מול המנהל כאשר ההורים האחרים התלוננו שהוא פגע בילדים שלהם. אני מעולם לא הרגשתי כך. המטרה שלי בחיים היא לא שהבן שלי ישחק בייסבול בקולג'. הוא הפך את הבן שלי לאדם טוב יותר, לא רק לספורטאי טוב יותר. הוא לימד אותו שאם הוא יעבוד על משהו, כל דבר שירצה, הוא יצליח.

וזה היה ברור שהבן של אותו הורה היה השחקן הכי טוב בקבוצה בפער גדול. הקו שמחבר בין הרצון של ההורים למזער את חוסר הנוחות של הילדים שלהם לבין הבחירות שהילדים שלהם בוחרים, הוא ברור.

פייטון מאנינג, שחקן הפוטבול האגדי, התאמן גם הוא אצל אותו מאמן והוא מספר עליו:

"אני לא יכול להביע במילים את הכבוד וההערכה שיש לי אליו. הוא הכין אותי לכל מה שצפוי היה לי בקולג' ובמקצוענים. בשונה מחלק מהמאמנים שעבורם הכול זה ניצחון או הפסד, הוא ניסה להפוך אותנו לגברים. הוא מכין אותך לחיים."

ואז משהו קרה: אנחנו השתנינו. הפסקנו להיות נבוכים ממצבנו. הפסקנו, לפחות לרגע, לפחד מכישלון. הפכנו לגאים, כמעט. היינו קבוצת בייסבול רעה שמאוחדת סביב האמונה המשותפת: האחרים אולי יותר טובים מאיתנו בבייסבול, אבל אין סיכוי שהם היו יכולים לעמוד באינטנסיביות של המאמן שלנו.

בנאום לאחר הניצחון הראשון שלנו באותה עונה (מאזן 1-12), הוא דיבר על נושאים הרבה יותר חשובים מאשר איך משחקים בייסבול (למרות שידע הרבה בנושא) או איך מנצחים (אם כי, זה היה נפלא לנצח).

הוא לימד אותנו להתמודד עם פחד ועם כישלון. והוא ווידא שפגשנו מספיק משניהם.

שנים אחרי הניצחון ההוא, לואיס פגש את המאמן שלו שוב, ושאל אותו לגבי הקבוצה הנוכחית שלו.

אתה באמת חושב שיש לחבר'ה האלה סיכוי?

"תמיד." הוא ענה.

לעולם לא מוותרים על קבוצה, כמו שלעולם לא מוותרים על ילד."

‍