הורים-אחרים-בפארק יקרים:

בבקשה אל תרימו את הילדים שלי לראש הסולם, בייחוד אחרי ששמעתם אותי הרגע אומרת להם שאני לא אעשה זאת עבורם ועודדתי אותם לנסות בעצמם.

אני לא יושבת כאן, 5 מטרים מהילדים שלי, כי אני עצלה מדי בשביל לקום. אני יושבת כאן כי לא באתי לפארק ללמד אותם איך לגרום לאחרים לעשות את העבודה הקשה עבורם. הבאתי אותם לכאן כדי שילמדו לעשות זאת בעצמם.

הם לא כאן כדי להגיע לראש הסולם; הם כאן כדי ללמוד לטפס. אם הם לא יכולים לעשות זאת בעצמם, הם ישרדו את האכזבה וגם תהיה להם מטרה ותמריץ כדי להשיג אותה.

זה לא התפקיד שלי – וזה בטח לא התפקיד שלכם – למנוע מהילדים שלי להרגיש תסכול, פחד או חוסר נוחות. אם אני אעשה את זה, אגזול מהם הזדמנות ללמוד שהדברים האלה אינם סוף העולם ושאפשר להתגבר עליהם ולהשתמש בהם לטובה.

אם הם נתקעים, זה לא תפקידי להציל אותם מיד. אם אעשה כך, אני לוקחת מהם את ההזדמנות ללמוד להרגיע את עצמם, להעריך את מצבם ולפתור את הבעיה עבור עצמם.

זה גם לא תפקידי למנוע מהם ליפול. עליהם להבין שנפילה היא אפשרית אך עשויה להיות שווה את הסיכון ושהם אכן יכולים לקום ממנה.

אני רוצה שהילדים שלי יכירו את ההתרגשות העצומה של התגברות על פחד ועל ספק ושל השגת הצלחה בזכות מאמץ.

אני רוצה שיקבלו את המגבלות של עצמם עד שיפענחו דרך לעקוף אותן בכוחות עצמם.

אני רוצה שירגישו שהם מסוגלים להחליט החלטות עבור עצמם, לפתח את המיומנויות של עצמם, לקחת סיכונים משל עצמם ולהתמודד עם הרגשות של עצמם.

אני רוצה שהם יטפסו על הסולם הזה ללא שום עזרה, לא משנה כמה אתם רוצים לעזור להם.

משום שהם יכולים. אני יודעת את זה. ואם אני אתן להם קצת מרחב, גם הם יידעו את זה בקרוב.

אז אני אודה לכם אם תקחו כמה צעדים אחורה ותנו לי לעשות את תפקידי שכרגע בעיקר מורכב מלהתנגד לדחף של עצמי לעשות את מה שאתם עושים בלי לחשוב, ולתפוס את עצמי כדי לא לצעוק "זהירות!", ולבחור בכוונה, בכאב, כל פעם מחדש, לעמוד מהצד במקום לרוץ לעזור.

משום שכשהם יגדלו, הסולמות יהיו גבוהים יותר ומפחידים יותר, והרבה יותר קשים לטיפוס, ואני לא יודעת לגביכם, אבל אני מעדיפה שלילדים שלי יהיו בעתיד הכלים להתמודד עם סולמות כאלה, והם ילמדו להגיד לעצמם שהם יכולים כל עוד הסולמות כרגע עלולים בסך הכול לגרום לפצע בברך וכאשר, בינתיים, 5 המטרים המפרידים בינינו עדיין מרגישים להם מאוד רחוקים.

המכתב המקורי באנגלית כאן.