נכתב בלשון נקבה, אבל מתאים כמובן גם לשחקנים.
למה היא לא רוצה לנצח כמו שאני רוצה לנצח?
למה היא לא צפתה בוידאו ששלחתי להן? מה, לא חשוב לה להצליח?
בואו נריץ רגע אחורה, לתחילת היום.
שחקנית כדורסל קמה בבוקר ומתארגנת לבית הספר.
במקרה הטוב היא הולכת אליו 5 דקות. במקרה הפחות טוב נוסעת 45 דקות.
היא נדרשת לעמוד בסטנדרט התנהגותי מסוים, וגם לבצע את המוטל עליה ברמת ביצוע של לפחות 60 כדי להישאר "עם הראש מעל המים".
היא אוכלת ארוחת צהריים מקופסה, או בין שתי פרוסות לחם, או במקרה הטוב - בחדר האוכל המצוין של בית הספר או של הקיבוץ או של הפנימיה.
היא מסיימת בית ספר והולכת הביתה (5 דקות) או נוסעת הביתה (45).
לפעמים יש לה זמן להגיע הביתה, לנוח, להתארגן לאימון, אולי אפילו להכין שיעורי בית.
לפעמים אין לה את הזמן הזה.
היא מסיימת בית ספר ומגיעה ישר לאולם.
לפעמים באולם יש מקום לשבת - ספות, פופים, אולי אפילו מיקרוגל ומקרר. לפעמים לא. אז היא יושבת על כיסאות פלסטיק אחרי שכל היום היא ישבה על כיסא, או שוכבת על הרצפה.
לפעמים האימון מיד אחרי בית הספר, אז אין הרבה זמן לנוח. מגיעה, מתארגנת, ונכנסת למגרש.
היא נדרשת לעמוד בסטנדרט התנהגותי מסוים, וגם לבצע את המוטל עליה ברמת ביצוע שאמורה להספיק לה לפחות ל-15 דקות משחק. אני לא מכיר מישהי שלא רוצה יותר מזה.
כשהיא מסיימת את האימון היא מתארגנת וחוזרת הביתה.
אם האימון היה מיד אחרי בית הספר, אולי יהיה לה זמן להכין שיעורי בית, או להתכונן למבחן, או לפגוש חברים. אם האימון היה מאוחר יותר, היא תסיים אותו, תגיע הביתה, תתארגן, תאכל ארוחת ערב ותיכנס למיטה, כי מחר הכול מתחיל שוב מהתחלה.
מתי היא אמורה לנוח? סתם לשכב על הספה ולא לעשות שום דבר.
מתי היא אמורה להספיק להתכונן למבחנים ולהכין שיעורי בית?
מתי היא אמורה לפגוש חברים?
מתי היא אמורה להתראות עם המשפחה? לעזור לאח הקטן בשיעורי בית? לשחק עם האחות הקטנה? לפגוש את סבתא וסבא?
לצאת לבלות?
לעבוד?
ללמוד נהיגה?
לקנות בגדים או נעליים?
לצאת לחופשה?
לצפות בוידאו ששלחתי להן…?
ואנחנו, שיש לנו שאיפות גבוהות (ומקווים שגם לה) על המגרש, רוצים שהיא לא רק "תסמן וי" אלא תגיע לאימוני בוקר לפני בית הספר. ותתאמן מחוץ לשעות האימונים. ואימוני כוח. ומפגש עם פסיכולוג ספורט. והתנדבות קבוצתית. ושיפוט בבית הספר לכדורסל. ולעודד את הקבוצה הבוגרת.
ואנחנו גם רוצים שהיא תהיה אנרגטית. וחיובית. ושמחה. ומנהיגה. ותקפוץ על הרצפה להציל כדור אבוד. ותסגור לריבאונד כל פוזשן. כל פוזשן!
ואם הפסדנו אנחנו לא מבינים איך אפשר לדבר על בית ספר, או על ההוא מי"א, או על העגיל שהחברה ההיא עשתה. הרי הפסדנו, איך זה לא ממלא לה את הראש?
והאמת היא שיש סיבה טובה שזה לא ממלא לה את הראש. זה לא הדבר היחיד בחיים שלה.
זה גם לא צריך להיות. מה יקרה אם היא תיפצע? לא תהיה לה אישיות? לא יהיו לה חיים אחרים? חייבים איזון. שחקניות רוצות לנצח, אבל יש בחיים האלה יותר מהמשחק, וניצחון והפסד הם לא הכול.
אתם יכולים לדמיין מישהי שעומדת בסטנדרט הזה?
אם יש לכם מישהי שעומדת בכל מה שכתבתי למעלה, אתם צריכים להעריך אותה כמו שלא הערכתם אדם בחיים שלכם.
ואם אין לכם, אז ברור למה לא.
תראו עם איזה רף גבוה הן צריכות להתמודד.
כל יום.
כל
יום.
