‍אורן אהרוני (מכבי תל אביב):

היו המון קשיים בדרך, המון קטעים שאתה חושב משהו מסוים ובסוף זה לא יוצא לפועל.

הגאווה הכי גדולה זה לראות שחקנים שלנו, אם זה דני שעכשיו יצא ל-NBA או כמות שחקנים מאוד גדולה שעכשיו נמצאת בליגת-העל, אבל הגאווה האמיתית היא לראות שחקנים שלנו משתלבים בקבוצה הבוגרת, כמו יובל זוסמן, כמו דורי סהר, כמו עידן אלבר, כמו יונתן אטיאס. זאת הגאווה הכי הכי גדולה שלנו, וגם כאלה שעברו תחנות ביניים בדרך ואני מקווה מאוד שיחזרו לסגל של הבוגרים כמו עידן זלמנסון, נמרוד לוי, אור לאומי ועוד הרבה טובים ואחרים שמשחקים בליגות בקבוצות השונות.

איתי ירושלמי (גליל עליון):

בתפקיד המנהל האתגר הכי גדול (מחבב פחות את המילה קושי) הייתה עם כניסתי לתפקיד בגליל שהתנקזו אלי כל אתגרי המקום במשך 10 שנים וקל היה לזרוק את זה על ״הבחור החדש בשכונה״ ובטח שהוא לא מהגליל אז הוא גם לא מבין כלום...

זה בא לידי ביטוי בפורומים הורים על זה שרמת המאמנים לא מספיק טובה, שהתשלום גבוה מדי, שהמתקנים לא טובים, שהמערכת לא עובדת ומתפקדת ו....(חלק מהטענות מן הסתם גם מוצדקות).

ההתמודדות הייתה בנשימה עמוקה הרבה סבלנות ההפנמה שזה לא אישי (לפעמים אולי כן ומונע מאינטרסים) ויושב על תסכולים מתמשכים של אנשים והיכולת לראות את הילדים בסוף בלי קשר לפעולות של ההורים שלהם.

האושר הכי גדול בתפקיד שלי הוא לראות ילד או ילדה (או מאמן/ת) שעושים דרך ומתגברים על עצמם.

שהביטחון העצמי שלהם עולה, שהמשמעות (כפי שהם רואים אותה בעיני עצמם) בתוך הקבוצה עולה וכתוצאה מזה החיים שלהם משתנים....

האושר השני הכי גדול הוא לראות במסיבות הסיום את בוגרי ובוגרות המחלקה, קרי מסיימי כיתה יב׳ - האישור הזה מבני נוער שעשו איתנו דרך מהקט-סל /ילדים ומסיימים את יב׳ כשחקני כדורסל זה אישור עבורנו שעשינו גם משהו נכון.

השלישי זה במרחק הזמן - שחקנים ששומרים על קשר ומשתפים בדברים שקורים איתם ואת אלה שגם הופכים להיות הדור החדש של המאמנים במחלקה.

ברק דמציאן (כפר סבא):

הקושי הכי גדול בסופו של יום זה ההורים.. מצד אחד זה היקר להם מכל והם מגנים ושומרים וחושבים שהם יודעים הכי טוב מה נכון להם ולפעמים גורמים נזק בלתי הפיך וחסרי פרופורציות. 

דניאל ששר (ירושלים):

קשה להגיד על קושי אחד מרכזי. זה תפקיד מורכב, עם המון אחריות, ספיגה של הרבה ביקורת, וגם לא מעט לחצים ואכזבות. אבל בסופו של דבר עם כל זה, אני מרגיש די בר מזל להיות בתפקיד הזה, ומאוד אוהב את מה שאני עושה.

לגבי גאווה - היא יכולה להגיע בהמון צורות - לפגוש שחקן שעושה דברים משמעותיים בחיים שלו ומספר לך כמה הכדורסל עזר לו בחיים, לראות שחקן שלנו מצליח בנבחרות ישראל, ואחר כך מפתח קריירת בוגרים טובה, ללוות קבוצה שעושה תהליך מצויין ומצליחה גם לקחת תואר, וגם שמאמנים שלי מצליחים ברמה האישית על המגרש ומחוצה לו, או ששולחים לי חומר מקצועי מצויין ומקדמים אותי. כל הדברים הללו מספקים המון גאווה ושמחה, ולכן זה תפקיד שאתה לגמרי יכול לראות ברכה בעמלך - גם אם הייתי שמח שהמינונים יהיו גבוהים יותר...

יהוא אורלנד (עמק חפר):

בכל פעם נתקלים בקשיים, הדבר החשוב הוא להתמודד איתם בדרך חכמה ולא אמוציונלית.

הגאווה הגדול ביותר היא רמת האימונים, וזאת בהמשך לחזון המועדון. 

מתן בירנבאום (עמק יזרעאל):

הקושי הגדול איתו אני מתמודד הוא בניית צוות מאמנים חזק לאורך זמן בו ניתן לקיים רוטציה בין המאמנים אשר שואפים ומתאימים לאמן בקבוצות הבכירות של המועדון.

הדברים אשר מסבים לי נחת הם

1. ששחקנים בוגרי מחלקת הנוער מגיעים לנבחרות ישראל השונות ולליגות הבכירות.

2. שמסיימי יב' מתגייסים לצבא ועושים שירות צבאי משמעותי.

3. שבוגרי מחלקת הנוער משתחררים מהצבא וחוזרים למועדון כמאמנים.

נתי כהן (אשדוד):

הקשיים הם יומיומיים. כששחקן עוזב, למשל, שחקן טוב שאתה יודע שאתה יכול לתת לו המון דברים ופתאום הוא עוזב, צריך להתמודד עם זה. שחקן טוב שפורש, מטעמים כאלה ואחרים. התמודדות עם דברים חדשים חווינו ואנחנו חווים עד עכשיו עם הקורונה.

החזון שלי הוא להפוך את המקום שאני נמצא בו מקום איכותי, מקצועי, רציני שנותן במה לשחקנים צעירים, מטפח אותם, מפתח אותם. הגאווה מהמקומות האחרים שהייתי בהם יותר זמן היא שהיו שחקנים שהלכו לנבחרות או אחר כך הפכו להיות שחקני בוגרים ליגה לאומית או ליגת על. זה מסב לי המון גאווה. וגם במקום שהיום אני נמצא בו, אשדוד, אני מקווה שנגיע ליום הזה בקרוב, שיהיו את השחקנים הטובים שילכו איתנו כברת דרך ונהפוך אותם להיות שחקני נבחרות ובוגרים, זה יהיה הדבר הטוב ביותר.

עידן לנקרי (הרצליה):

הקושי הכי גדול הוא בנושא התערבות של אנשים בכירים בנושא שיבוץ שחקנים שהוריהם מקורבים.

הגאווה הכי גדולה היא חיוך של ילד / ילדה בפעילות שלנו, שחקנים שלנו שמתאמנים בנבחרות ישראל הצעירות, מאמנים שטוב להם במערכת שלנו ונשארים אצלנו לאורך שנים.

עידן פלדה (הפועל תל אביב):

אין קושי אחד. כל הזמן יש קשיים כשאתה עובד עם אנשים, בטח בכמות כזאת של ילדים, והורים שמעורבים. אז תמיד יש קושי. מנסים לפתור את הדברים בצורה הגיונית ונכונה

הגאווה הכי גדולה היא לראות את ים מדר שגדל במחלקת הנוער של הפועל תל אביב משחק ברמה הכי גבוהה, נבחר בדראפט ובגיל 19 משחק בנבחרת ישראל.

רוני קאן (קרית טבעון):

הקושי הוא בקונפליקטים היומיומיים: ערכיות למול תחרותיות, אימון למול ניהול והתמקדות במסגרות של מצוינות למול הגעה והתייחסות אופטימלית לכל שחקן ושחקנית במחלקה. אני מתמודד עם מורכבויות אלה בעזרת שימוש בניסיון שרכשתי ובלמידה מטעויות שעשיתי בעבר. הדבר החשוב לי ביותר שבסופו של עניין אוכל להסתכל לכל ילד, ילדה או הורה בעיניים ולהיות גאה על כך שתמיד הייתי ישיר, שקוף, מקצועי, נטול פניות והגון.
כולי תקווה שבמרחק שנים קדימה אוכל להמשיך ולהיות גאה במקומות הספורטיביים, הצבאיים, הערכיים והאנושיים, שאליהם עזרתי (ולו במעט) להגיע, לשחקנים ולשחקניות שמחלקות נוער בהן אימנתי ואותן ניהלתי, היו תחנה בחייהם וחייהן.

‍רפי בוגטין (רחובות):

‍הקושי הגדול ביותר כשהגעתי היה להחזיר את המחלקה למסלול מבחינת אמון ההורים והשחקנים, להגיע לרמה מקצועית גבוהה, לבנות צוות מאמנים מנצח בהתאם לדרך ולשיטה של המחלקה. הדרך להתמודד עם הקושי הייתה עם סבלנות, סבלנות, סבלנות.

מה שמסב לי גאווה גדולה זה המקום שהמחלקה נמצאת מכל הבחינות כולל שיתוף הפעולה המדהים עם תיכון דה שליט, שכולל הפעלת מגמות מכיתה ז ועד נבחרת בית ספר בליגת העל, הכל תוך 4 שנים מהתחלת שיתוף הפעולה. בנוסף, הכיף והשמחה שילדים באים ויוצאים מהאימון והגדילה של המחלקה מ-11 קבוצות ל-17 קבוצות תוך 4 שנים והצוות המדהים שעובד איתי.

תומר בן חמו (ברנר):

אין ספק שהקושי הגדול ביותר זה נגיף הקורונה שלצערי אילץ אותנו להתמודד עם דברים שלא הכרנו (אימונים בזום, ריחוק חברתי) ועדיין כל המאמץ שעשינו זה לא האמת הדבר האמיתי.

האושר הגדול שלי זה לראות ששחקנים בהפועל ברנר מגיעים לנבחרות ישראל, מייצגים את ברנר וישראל באליפויות אירופה ושבסופו של דבר השחקנים מבינים שאין כמו בבית ובית לא מחליפים וכששחקנים שוללים פניות מאגודות גדולות אחרות אתה פתאום מעלה חיוך גדול על הפנים ומבין שאתה כבר אגודה גדולה טובה וחזקה. אושר ענק שהרבה אנשים עבדו ועובדים קשה בשביל להגיע לאן שהגענו. חשוב לי לציין מספר שמות בכל הקשור להפועל ברנר: ברנר הצליחה ומצליחה קודם כל בזכות ראש המועצה מר דורון שידלוב שדוחף ודואג כלכלית שלא יחסר כלום. חברי העמותה שמתנדבים ודואגים לקדם את הפועל ברנר ומגייסים כספים לטובת העניין, אבי דרי מנהל אגף הספורט שדואג להכל תומך ומסייע, יניב כהן הפושר הכי גדול שהכרתי שכל הזמן דוחף לשפר דברים מעלה רעיונות ודואג שגם יצאו לפועל. ואחרונים חביבים המאמנים המצוינים שלנו והשחקנים הנהדרים שבזכותם הפועל ברנר נראית ככה.

‍

לחזרה לפוסט הראשי לחצו כאן.