תרבויות שונות מלמדות אותנו איך מגדלים ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים. חלק 2.
זה חלק 2.
טירוף הבוקר לא כלל טירוף.
ילדיה של תרסה זרמו איתה, הם הקשיבו וידעו מה לעשות. כשהם לא הגיבו, היא לא לחצה עליהם להזדרז. היא פשוט עברה למשימות אחרות, וחזרה אחרי כמה דקות על אותה הוראה, באותו טון.
היא אף פעם לא יזמה קונפליקט.
אם המטרה היא לשתף פעולה ולעבוד כקבוצה, צריך לפעול בצורה שתאפשר את זה. אם יש ילדה שיודעת להעיר את אחותה בצורה נעימה, כדאי לאפשר לה לעשות את זה. אם יש ילד שלוקח לו זמן בבוקר, לא יעזור לצעוק עליו. לכל אחד התכונות שלו.
הורים מתרבות המאיה לא מרגישים צורך להפעיל ולשעשע את הילדים שלהם.
הם לא מספקים זרם בלתי נגמר של הפעלות, סרטונים ומשחקים. הם לא משחקים בנסיכות או מוציאים אותם למוזיאון מיוחד לילדים. הם לא יוזמים פעילויות בהן הילד במרכז.
הם נותנים להם חוויה אפילו יותר מעניינת: החיים האמיתיים.
הם מעניקים להם גישה מלאה לעולם המבוגרים, כולל עבודתם.
הם מתקנים, מבשלים, מסדרים, יוצאים לקנות, והילדים באים איתם, נמצאים לצידם, משחקים עם עצמם או עוזרים במקרה הצורך.
האירועים המציאותיים הם הבידור של הילדים.
וילדים קטנים אוהבים את הפעילויות האלה. בעיניהם אין הבדל בין עבודת המבוגרים לבין משחק. ואם עושים זאת במשך מספיק זמן, "מטלות" הן כבר לא מטלות. הן משחק. הן מה שהילדים עושים.
כשהילדה באה עם אמא שלה לקניות, היא חלק מהנבחרת.
כשהילדה עוזרת לאמא לטאטא, היא חלק מהנבחרת.
כשהנבחרת מנקה, אני מנקה.
כשהנבחרת יוצאת מהבית בבוקר, אני יוצאת.
מה שאני עושה עוזר לאחרים או פוגע בהם.
אני חלק בלתי נפרד.
ואז הילדים יכולים לבחור. האם אני עוזרת או לא?
אם לא, זה גם בסדר.
ככל שנפנה פחות תשומת לב לילדים, כך הם ידרשו פחות תשומת לב.
הורים וילדים יכולים להתקיים זה לצד זה, ואלא אם כן יש צורך בעזרה אמיתי באותו רגע, אין שום סיבה להנחות את הילדים ולכוון אותם כל הזמן. לא צריך לשלוט בהם. פשוט לאפשר להם להיות.
חלק מתשומת הלב הזאת היא מחמאות.
מחמאות הן דרך לשלוט בהתנהגות של הילדים. אנחנו מחמיאים להם בקול רם שוב ושוב על כל מעשה שאנחנו תופסים כחיובי. החיסרון במחמאות הוא שהן חיזוק חיצוני.
מוטיבציה חיצונית יכולה להחזיק מעמד לזמן מוגבל. יש גבול כמה מחמאות את יכולה לשמוע על זה שהכנת טורטיה.
מוטיבציה פנימית, לעומת זאת, יכולה להחזיק אותנו שנים. אני כותב באתר שלי לא בשביל המחמאות או הלייקים או מספר הצפיות. אני כותב כי כיף לי לכתוב. אני אמשיך לכתוב.
ההורים מכירים בעזרה של הילדים שלהם באמצעות הבעת פנים שבעת רצון, אבל הם לא חוגגים כל עזרה קטנה.
ברור שהילדה תעזור. היא חלק מהנבחרת.
אפשר לציין כשאחרים עושים זאת. "אבא ממש עזר לי הבוקר. הוא שם לב שאני צריכה עזרה עם הכביסה ומיד עזר." הילדים לומדים מה חשוב לנו גם אם לא מחמיאים להם ישירות.
אפשר לציין גם כשהילדה לא עוזרת, ולהסביר לה למה חשוב שתעזור. היא חלק מהמשפחה ואם אנחנו מתאמצים גם היא יכולה להתאמץ.
