תרבויות שונות מלמדות אותנו איך מגדלים ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים. חלק 4.
זה חלק 3.
בארוחת הצהריים אני רואה אמא מניחה צלחות אוכל על שולחן המטבח ומחכה לבנות שלה שיבואו לאכול.
"הן יבואו כשיהיו מוכנות," היא אומרת. והן באות. בלי שידולים.
ברוב התרבויות הורים לא מדברים עם הילדים על הפעילות הבאה שלהם או דנים בשאלה מה הילד יאכל.
הם גם לא שואלים שאלות "אתה רוצה": "רוצה ללכת איתי לחנות? "רוצה להתרחץ?"
ההורה פועל. הסבתא מכינה את האמבטיה. האבא מכין את ארוחת הצהריים.
פחות מילים, פחות ויכוחים, פחות מתח.
פחות בחירות, פחות לחץ, פחות הרגשת פספוס על האפשרות שלא נבחרה.
איי! זה כואב!
להדגים לילדים את תוצאות המעשים שלהם כדי שיוכלו להבין לבד למה לא כדאי.
לשחק את זה. לבקש מהם להרביץ לנו ולהדגים לנו שזה כואב.
לשאול את הילדה שהרביצה - "את תינוקת?" הרי ילדים גדולים לא מרביצים…
לשאול את הילד שלא וחלק את הצעצוע שלו - "אתה לא אוהב אותי?" הרי מי שאוהב חולק.
להחמיא על נדיבות - "איזה ילד גדול אתה, איך אתה חולק את הצעצועים שלך."
ילדים קטנים מאוד רוצים להיות "ילדים גדולים."
מפריע להם שאומרים להם שהם ילדים קטנים.
אפשר להשתמש בזה כדי לכוון אותם להתנהגויות חיוביות.
התרגול כאשר רגועים עוזר ללמוד איך מתנהגים במצבים שעשויים להיות מתוחים.
קשה לכל אחד מאיתנו להרגיע את עצמנו כשאנחנו כועסים, אבל יותר קל להיזכר אם כבר תרגלנו.
ההחלטה מה אדם אחר צריך לעשות נמצאת מחוץ לאוצר המילים של שבט היקואנה. רצונו של הילד הוא הכוח המניע שלו.
זה לא אומר שההורים לא שמים לב לילדים. הם שמים לב ומשגיחים. אבל הם לא עסוקים בלומר להם ולכוון אותם. משגיחים עליהם כדי לוודא שהם מוגנים או לא פוגעים באחרים, אבל לא מכריחים אותם לעשות דברים.
משתמשים בשאלות ובתוצאות. הרבצת למישהו? מתרחקים ממך. לא כיף להיות לבד.
זה ככה גם עם שינה.
מה יקרה אם הילדה תלך לישון חצי שעה מאוחר יותר ממה ש"צריך"?
כל עוד היא עסוקה בשקט, היא תירדם כשהיא עייפה.
גם אנחנו נרדמים כשאנחנו עייפים. אנחנו לא הולכים כל יום לישון בשעה קבועה. למה שהילדים יעשו זאת?
המחברת ספרה כמה פקודות היא נותנת לבת שלה כל שעה. יותר מ-100 פקודות.
כאשר הבת שלה חזרה איתה מאחד מסיורי המחקר, היא אמרה על השבט בו ביקרו שהם "עושים מה שהם רוצים, אבל הם צריכים להיות נחמדים, לשתף ולעזור." שילוב של חופש ועבודת צוות.
כשאנחנו נותנים להם לתרגל דברים בעצמם, אנחנו מאפשרים להם עצמאות ועוזרים להם לפתח ביטחון עצמי.
בספרה "איך לגדל מבוגר" כותבת דיקנית אוניברסיטת סטנפורד: "בחנות, עם מורה או עם מאמן, אפשר לעמוד בצד ולא ליצור קשר עין כדי שיהיה ברור שהילדים הם אלה שמדברים."
