"רוב האנשים מתקשים להיות נוכחים ברגע. אנשים הולכים לשבת באשראמים במשך 20 שנה בהודו ומנסים להיות נוכחים. עושים יוגה. עושים מדיטציה. מנסים להגיע לעכשיו. רוב האנשים חיים בפחד כי אנחנו משליכים את העבר על העתיד.
מייקל הוא אחר.
הוא אף פעם לא היה בשום מקום אחר.
המתנה שלו לא הייתה שהוא יכול היה לקפוץ גבוה, לרוץ מהר, לקלוע לסל.
המתנה שלו הייתה שהוא היה נוכח לחלוטין. וזה הפריד אותו מהאחרים."
- מארק ונסיל, מתוך The last dance.

‍

פיל ג'קסון (ומייקל ג'ורדן כמוהו) היה מתעסק במה שהוא יכול לשלוט בו.
באמצע סדרת גמר NBA, יום אחרי ניצחון ענק, דניס רודמן נעלם ולא הגיע לאימון.
בתמונה התגובה של פיל ג'קסון לשאלה של המראיינים.
הוא יודע מה חשוב - לנצח את המשחק הבא.
הוא צריך את רודמן בשביל זה.
ואם רודמן צריך להבריז מאימון כדי לחזור רענן בראש למשחק הבא, אז פיל ג'קסון לא מתרגש מזה, בטח לא כמו העיתונאים.

‍

פיל ג'קסון לא היה רץ על קו האורך ומנופף בידיים.
הוא היה נותן להם אפשרויות על המגרש ומכוון לאפשרות היעילה.

הוא גם לא היה מעניש או מריץ אותם הלוך ושוב, בטח לא כשהקבוצה מבוגרת ומנוסה.
הוא ידע מתי לשחרר וקיבל את התמורה בתור 11 אליפויות.