פרק שלישי מתוך הספר כוחה של נחישות (Mindset) - כל האמת על יכולת והישגים.
רוצים לדעת עוד על הספר? לחצו כאן.
לפרק השני - בתוך תבניות החשיבה - לחצו כאן.
ילדים בחטיבת הביניים חווים שינויים רבים. בחיים החברתיים שלהם, בגוף ובמוח שלהם, וגם בלימודים. מסתבר שאלה שחווים ירידה בלימודים הם, בעיקר, ילדים בעלי תבנית חשיבה מקובעת. לעומתם, ילדים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת דווקא חווים עלייה בלימודים.
נוסף על כך, בגיל ההתבגרות קיימת מוסכמה אצל רוב המתבגרים – להתאמץ כמה שפחות. אם אתה מתאמץ פחות, אתה יותר מקובל, יותר חכם, יותר... הכול.
זו דרך אחת להראות חוסר תלות במבוגרים – "אני לא עושה מה שאומרים לי" – אבל גם דרך לאנשים בעלי תבנית חשיבה מקובעת להגן על עצמם.
כאשר עוברים ללימודים באוניברסיטה, זה קורה שוב. אנשים זוכים להתמודד עם חומר ברמה שלא הכירו או דרישות שונות מהתיכון. אלה שפשוט קוראים שוב את החומר לא מצליחים להתקדם. מי שבאמת מתעניינים בחומר – אלה שמעניין אותם ללמוד, בעלי תבנית החשיבה המתפתחת – הם אלה שלבסוף מתגברים גם על המכשולים הכי גדולים בלימודי רפואה וגם מוציאים ציונים מעבר למה שציפו.
אז האם כל אחד יכול וכולנו נולדים עם אותו פוטנציאל? נראה שלא. איי קיו הוא תכונה שקשורה גם לגנטיקה. ועם זאת: איי קיו לא קשור לגנטיקה בלבד, ואיי קיו הוא לא מדד שמנבא בצורה חזקה הצלחה בלימודים (או בכל תחום אחר).
מורים שמבינים בחשיבות תבנית החשיבה המתפתחת שואלים את עצמם "איך אלמד?" ולא "האם אוכל ללמד?"
הם שואלים את עצמם "איך התלמידים יבינו בדרך הכי טובה?" ולא "האם הם בכלל יכולים להבין את זה?"
רק קיראו את הסיפור על ג'ורג' דנציג (ציטוט מתוך וויקיפדיה) ונסו לשער לעצמכם מה עוד המוח שלנו יוכל לעשות אם לא יהיו לו דעות קדומות על מה אנחנו יכולים ומה לא:
"באחד מהקורסים שלקח, דנציג הגיע מאוחר לאחד השיעורים וראה על הלוח שתי בעיות מהתחום של בדיקת השערות, והעתיק אותן למחברתו כשהוא סבור שאלו הם שיעורי הבית. הבעיות היו קשות מהרגיל, אך דנציג עמד במשימה ופתר אותן תוך כמה ימים. הוא הגיע למשרדו של ניימן, התנצל על האיחור בהכנת שיעורי הבית ושאל אם עדיין יש טעם להגיש את הפתרונות.
שישה שבועות מאוחר יותר, התבשר דנציג כי המנחה שלו כתב מבוא לאחד המאמרים שלו ומעוניין לשלוח אותו לפרסום. לדנציג רק אז התברר כי המנחה שלו רשם על הלוח באותו שיעור שתי השערות בסטטיסטיקה שטרם הוכחו, ושהוא היה הראשון שמצא את ההוכחות."
אבל, זה אינטליגנציה. יחסית קל להאמין שאפשר לפתח אינטליגנציה או ללמוד דברים חדשים בתחומים כאלה.
מה עם ציור? זה בטוח תכונה מולדת. אין סיכוי שאני אלמד לצייר!
ובכן, ציור הוא בעצם לא תכונה אחת. הוא מורכב מכמה מיומנויות שונות, ורובן בסך הכול דורשות יכולת ראייה בסיסית. קצוות, מרווחים, יחסים, אור וצל. כולנו כמעט מסוגלים להבחין באלמנטים הללו, רק שאין לנו שום הכשרה בנושא. זה שיש אנשים שמציירים עם הכשרה מינימלית לא אומר שאנחנו, עם הכשרה יותר נרחבת ויותר זמן, לא נצליח.
עוד כדאי לדעת, שמחמאות אינן מובילות לשיפור בתוצאות, ולמעשה, אם המחמאות מתייחסות ליכולת או לתחום אחר "מקובע" או מולד, הן אפילו מפריעות לילדים ומבוגרים להתפתח. תלמידים שמקבלים את התווית "מוכשר" או "מחוננת" אפילו מגיעים למצב בו הם משקרים לגבי תוצאות או מעתיקים כדי לשמר את המעמד שלהם בעיני הסביבה.
יותר מזה, גם תוויות שליליות (נשים לא מבינות מתמטיקה, שחורים לא מבינים בתכנות מחשבים) עלולות להפריע יותר לאנשים בעלי תבנית חשיבה מקובעת. אנשים כאלה יחששו לאבד תווית חיובית ויפחדו שהם יוכיחו את התווית השלילית.
תוכלו לקרוא עוד על תחום המחמאות כאן.
כשאנחנו ילדים, רוב ההערות שבנים זוכים לשמוע (פי 8 מבנות!) הן שליליות. בנים גם מקללים אחד את השני ומעליבים אחד את השני הרבה יותר מבנות. כשהם גדלים ומתבגרים, קצת ביקורת שלילית לא גורמת להם לחשוב על עצמם דברים רעים.
בנות גם מקבלות הרבה פחות ביקורת שלילית וגם נמנעות מלהתייחס זו לזו בצורה לא יפה פנים אל פנים, אז רוב החוויה שלהן היא של מחמאות ואמירות חיוביות. הן כמובן מאמינות למחמאות, אבל כשמגיע גיל בו כמות הביקורת או ההערות השליליות גדלה, הן מתחילות להאמין גם להן. חסר להן המנגנון שיש לבנים/גברים שאומר "לא צריך להתייחס..."
לסיכום הפרק הזה, משפט שתפס אותי ואני חושב שיישום שלו יוביל כל אחת וכל אחד להישגים במה שיבחר.
"הישגים גדולים דורשים מיקוד ברור, מאמץ כולל וארגז מלא באינספור אסטרטגיות."
