קבוצה יכולה לעזור לנו להחליט, אבל היא בעצמה עלולה ליצור רעש שיפריע להחלטה איכותית.
ואם חשבנו שלהחליט לבד זה קשה, תראו מה קורה כשצריך להחליט בקבוצה:
מסתבר שכאשר אנחנו נמצאים עם אחרים, יש משמעות מי מדבר ראשון, מי מדבר אחרון, מי מדבר עם ביטחון, מי לובש שחור(!), מי יושב ליד מי, מי מחייך או זועף ברגע הנכון ועוד…
אתמול הדגשנו את הכוח של ההמון בהפחתת רעש בהחלטות,
אבל ההמון (וגם קבוצה קטנה) מייצר רעש משל עצמו:
למשל, במחקר יפה של דירוג שירים והפיכתם לפופולריים, ראו שכאשר שיר נהיה פופולרי, יותר מצביעים לו והפופולריות שלו רק גדלה.
אפשר היה להגיד שזה בגלל שהשיר טוב אז כולם אוהבים אותו, אבל אז החוקרים עשו דבר מפתיע:
הם עברו לשלב השני שבו השירים הכי פחות פופולריים הוצגו לאחרים בתור השירים הכי פופולריים, וההיפך.
נחשו מה:
גם כאשר השירים שנחשבו "גרועים" הוצגו כפופולריים, הפופולריות שלהם גדלה!
כלומר, לרמה של השיר לא היה קשר לפופולריות שלו. רק להמון שמצביע לפי מה שההמון שלפניו הצביע.
עוד ניסוי מעניין של פרופסור לב מוצ'ניק מהאוניברסיטה העברית בירושלים הראה שכאשר הם לחצו לייק לתגובות מסוימות באחת הרשתות החברתיות, הסיכוי שהתגובה הזו תמשיך לקבל לייקים עלה ב-32%.
מוצ'ניק והצוות שלו בחרו תגובות באקראי.
האפקט היה ברור.
אנשים רואים לייק ורוצים לתת אחד בעצמם.
אז מה בעצם הופך קבוצות לחכמות יותר מבודדים?
האינדיבידואליות.
כאשר כל אחד מחליט עבור עצמו בלי לדעת מה אחרים החליטו, ההמון מפחית רעש ומשפר את האיכות של ההחלטה.
כאשר אנחנו רואים או שומעים או קוראים מה אחרים החליטו או רוצים להחליט, הדבר מוסיף רעש ומפחית מאיכות ההחלטה.
ככל שיותר אנשים מחליטים אותה החלטה, אנחנו נוטים לחשוב יותר על הנכונות שלה ופחות על כך שהם החליטו בגלל מישהו אחר.
זו בעיה, כי זה בדרך כלל לא נכון.
אנשים רוצים להיות חלק מהקבוצה. הם רוצים להיות מקובלים. הם מעדיפים לא להיות שונים.
ולבסוף, אם מראש אנחנו יודעים מה חשוב לנו ולא מוכנים לוותר על כך, הדיון הקבוצתי רק מעצים את ההבדלים בין שני הצדדים בדיון.
הדעה שלהם מקצינה כדי לשמור על הצד שלהם כצד ה"צודק", והפערים מההחלטה הנכונה גדלים - בשני צדי הדיון!
