"העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקצב להשלמתה". אין לך הרבה זמן לעשות את כל מה שצריך להיעשות היום? מעולה!
נורת'קוט פרקינסון (Northcote Parkinson) היה היסטוריון וחוקר מנהל ציבורי בריטי.
פרקינסון בחן בשנות החמישים את הקשר בין מספר העובדים בשני משרדים מהמגזר הציבורי בבריטניה לבין מספר המשימות שמילאו.
מה הוא גילה?
ככל שהמשימות הפכו להיות יותר קטנות, כך גדל מספר המועסקים במשרדים האלה. הוא הסיק שבמגזר הציבורי אין קשר בין העבודה הנדרשת לבין כוח האדם שאמור לבצע אותה. בעקבות זאת, ניסח פרקינסון את החוק הראשון הנושא את שמו:
"העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקצב להשלמתה".
זה נכון גם לגבי אנשים פרטיים: אם ייתנו לנו שבועיים לעשות שיעורי בית, רוב הסיכויים שנקדיש את היומיים האחרונים (או את השעות האחרונות...) כדי לבצע אותם. אם יבקשו מאיתנו לסדר את הדרכון או לשלם דו"ח, רובנו נחכה לרגע האחרון על מנת לעשות זאת.
יש משהו בדחיפות, בהיעדר-זמן, שגורם לאנשים לפעול בצורה יעילה יותר.
לאורך השנים בתור מאמן, עודדתי את ההורים לשמוח כשהילדים שלהם התלוננו ש"אין להם זמן" לעשות משהו. לו"ז מלא גורם לתחושת דחיפות,שגורמת להשלמת משימות.
החוויה האישית שלי גם היא דומה - כשהיום שלי מלא, אני עובר ממשימה למשימה ומספיק יותר מאשר יום שיש לי בו זמן רב להשלים שתי משימות.
היום, למשל, הזמן שמוקצב לי לכתוב את הפוסט הזה הוא 20 דקות. הוא כבר מוכן כמה חודשים בקובץ הגדול של הפוסטים לבלוג, אבל צריך להעתיק, לסדר, להוסיף מחשבות שעלו מאז שכתבתי את הפוסט הזה, להכניס לאתר, להוסיף תמונה, להוסיף תגיות, לבדוק שגיאות הקלדה וטעויות כתיב.
רק 20 דקות.
הזמן מתקתק...
