המפיק המוזיקלי ריק רובין בתובנות על חוקים, על הקשבה, על גיוון ומשמעת.
זה החלק השני.
חוקים מכוונים אותנו להתנהגויות בינוניות.
אם אנחנו מכוונים את עצמנו ליצירת אמנות יוצאת דופן, רוב החוקים לא יעזרו לנו. לשאוף לבינוניות זה לא מרשים..
המטרה היא לא להשתלב בקיים.
המטרה, אם בכלל יש כזו, היא להגדיל את ההבדלים, להדגיש את המאפיינים יוצאי הדופן בדרך בה אנחנו רואים את העולם. במקום להישמע כמו אחרים, עלינו להעריך את הקול של עצמנו. לפתח אותו. להוקיר אותו.
כשאנחנו רוצים ליצור יצירה בתוך ז'אנר מסוים (בלט, סרט אימה, מוזיקת קאנטרי) יש לנו נטייה לכפוף את עצמנו לחוקים שלה. אבל העולם לא רוצה לשמוע או לראות עוד מאותו הדבר.
לרוב, היצירות הכי מקוריות וחדשניות מגיעות מאנשים שמכירים את החוקים היטב עד כדי שהם רואים מעבר להם, או מאנשים שלא למדו את החוקים מלכתחילה.
תקשורת היא דו כיוונית, גם כשהאדם השני שקט לחלוטין.
כאשר אנחנו מקשיבים היטב, אנחנו משנים גם את היחס של הדובר.
יש אנשים שלא רגילים שמקשיבים להם היטב, והחוויה יכולה להיות מטלטלת.
לבנות את דעתי בזמן שאני מקשיב זה לא להקשיב. גם להכין תגובה זה לא להקשיב. גם להגן על העמדה שלי או לתקוף את העמדה של מישהו אחר זה לא להקשיב.
להקשיב זה להשהות את חוסר האמונה שלי.
המטרה היחידה בהקשבה היא לקלוט 100% ממה שהאדם מולי אומר.
נכון או לא נכון. נעים או לא נעים. להישאר נוכח ולהאזין.
המסע שלנו להיות יעילים פוגע ביכולת שלנו להתבונן בצורה עמוקה על דברים.
הלחץ לייצר משהו לא נותן לנו פנאי לשקול את כל האפשרויות.
הבינה המלאכותית (AI) בשם AlphaGo תוכננה כדי ללמוד את המשחק Go ולשחק מול בני אדם.
באחד המשחקים מול השחקן הטוב בעולם, היה נראה שהיא הגיעה במהלך מספר 37 לצומת בו הייתה צריכה להחליט אם לבחור משחק התקפי או הגנתי.
היא בחרה באפשרות שלישית.
במשך אלפי שנים בהן קיים המשחק, אף אחד לא בחר במהלך שהיא בחרה.
הרוב חשבו שזה מהלך רע, או טעות. השחקן הטוב בעולם נדהם כל כך מהמהלך, שהוא קם ויצא מהחדר.
כשחזר, הוא היה נסער. AlphaGo ניצחה את המשחק, ו-4 מתוך 5 המשחקים בסך הכול.
השחקן הטוב בעולם פרש ממשחק לתמיד.
AlphaGo ניצחה כי היא למדה את המשחק מאפס. היא לא הייתה צריכה לעקוב אחרי נורמות חברתיות.
כאשר אנחנו מתנהגים כמו ילדים - לומדים הכול מאפס, ללא הרגלים קודמים, מחשבות או דעות קדומות - אנחנו בסבירות גדולה יותר להצליח ליצור יצירות שעוד לא נראו.
כדי להכניס לתוך הראש שלנו רעיונות חדשים או מחשבות חדשות, אנחנו צריכים מקום.
אם הראש מלא רעיונות ישנים ומחשבות ישנות, יהיה לנו כמעט בלתי אפשרי לחשוב או ליצור משהו חדש.
כשאנחנו הופכים דברים לרציניים מדי מוקדם מדי בתהליך, אנחנו הופכים להיות זהירים.
במקום זה, כדאי לנו לשבור את שלשלאות המציאות.
להתנסות. לעשות קצת בלאגן.
המבוגר שבנו יכול אחר כך לבדוק מה יצא ואם יש נזק.
ילדים בני 4 לא מעריכים מה הנזק ולא חושבים מה ייצא להם מהפעילות הזאת. הם פשוט משחקים.
כדי לגרום להשראה אפשר לגוון את החיים שלנו.
לשבור הרגלים. לחפש הבדלים. להבחין בקשרים. לצפות בסרט בלי קול. לקרוא מילה אחת בכל משפט בסיפור קצר. לארגן מדף ספרים לפי צבע ולא לפי נושא.
משמעת וחופש נראים כמו הפכים. במציאות, הם שותפים.
משמעת היא לא היעדר חופש. משמעת היא מערכת יחסים הרמונית עם זמן.
איך מחליטים בכמה פרויקטים להתעסק בו זמנית?
אחד זה בטוח מעט מדי.
כשאנחנו עוסקים רק בדבר אחד והוא לא נותן תוצאות או מאכזב, זה נראה כמו סוף העולם.
טוב שתהיה מידה מסוימת של ניתוק מהדברים עליהם אנחנו עובדים, וכדאי שיהיו לפחות שני "פרויקטים" בהם אנחנו מתעסקים בו זמנית.
כאשר אנחנו שואבים השראה או ידע ממקור זהה כל הזמן, היצירה שלנו הופכת למשעממת.
עלינו לנסות למצוא נקודות מבט אחרות, אמונות אחרות.
לשנות הרגלים ורוטינות יגרום לנו להסתכל על החיים בדרך אחרת.
ישנם פרויקטים שטוב יהיה להתעסק בהם מההתחלה ועד הסוף, לטפל בכל פרט קטן ולשלוט בהכול.
ישנם פרויקטים שדווקא ירוויחו מחלוקת המשימות למספר אנשים כאשר האמן מעצב או מנצח על התזמורת, אך לא עסוק בנגינה בכל הכלים בעצמו.
