כשחיפשתי ספרים מעניינים על אנשים יוצאי דופן במומחיות שלהם, הגעתי לספר הזה על מגנוס קרלסן, שהוא מהשחמטאים הטובים אי פעם ומקום ראשון בעולם כבר זמן רב.
בשונה מהציפייה, הספר בעיקר סיפר סיפורים על שחמט, כאלה שהתקשרו בצורה כלשהי לאנשים שהסופר פגש במהלך המשחק (שנערך במשך כמה ימים), כאלה שהיו בעיניו הקדמה טובה לאנשים שאוהבים לקרוא אבל לא בטוח שמכירים את ההיסטוריה של השחמט.
אדוארדס מתאר רבות את ההיסטוריה וכמובן, מגיע גם לתקופה בה רבי-אמנים שיחקו מול מחשבים כדי לבדוק מי טוב יותר בשחמט.
בהקשר הזה, ציטוט אחד, של פיקאסו מכל האנשים, אהבתי מאוד:
"מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות."
זו גישה מעניינת. למה אנחנו רוצים כל כך תשובות? למה אנחנו מחפשים וודאות?
שאלה נוספת שעלתה במהלך הספר היא הגאונות והשיגעון שמתלווה אליה בחלק מהמקרים. אחד המרואיינים בספר אמר שהוא לא חושב שלשחקן השחמט בובי פישר הייתה בחירה אם להיות 'בובי פישר' או להיות אזרח רגיל...
"הוא היה הוא והוא היה צריך להתמודד עם זה. הוא היה קומפולסיבי, הוא היה אובססיבי, הוא לא היה יכול לא לעשות את מה שהוא עשה.
השאלה הזו של הקרבה תמיד נראתה מוזרה. מה הוא בדיוק הקריב? אולי אחרים הקריבו סביבו, אבל הוא? הוא זכה לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב, כל הזמן. שחמטאים, נגנים – כל המחוננים, אתה לא צריך להושיב אותם ולהגיד להם 'תתאמן!'. להיפך. אתה צריך להגיד להם 'תעצור כבר. תנוח.'
אם הייתה לי בחירה, הייתי בוחר להיות פסיכי ולהיות מסוגל לעשות משהו היטב בצורה יוצאת מגדר הרגיל."
זו שאלה מעניינת, האם היית רוצה להיות אדם 'רגיל' או אדם 'מיוחד'?
ואם להיות מיוחד/ת היה דורש ממך להיחשב, לפחות על ידי אחרים,'פסיכי/ת'? היית עושה זאת?
