הפוסט הקודם בסדרה: סדר עדיפויות וגיוס.
אנסון דוראנס היה יכול לבחור לאמן גברים ב-UNC או נשים. הוא בחר לאמן נשים כי הוא רצה להשפיע.
לא רק לנצח משחקים עם הנשים, גם להוביל את גדילת הענף בכל ארה"ב. הוא בעצם זכה להמציא את הספורט. כמה אנשים מקבלים הזדמנות כזו?
דוראנס נחשב מספר 1 בתחום, אבל הוא לא טוען שהוא המציא כמעט שום דבר.
הוא לוקח, שואל, גונב ושודד אחרים.
תרגילי סיומת מול השער, תרגילי יכולת גופנית, מצבים נייחים.
הוא גם לקח פילוסופיות ודרכי ניהול מפיל ג'קסון ומג'ון וודן.
והוא לא מסתיר את זה. דוראנס הוא אדם שאוהב לקרוא. הוא תמיד לומד, הוא תמיד מתקדם.
והוא גם לא מסתיר מה עושים ב-UNC. הוא נותן מצגות על זה, מעביר השתלמויות. "אין לי שום סודות שיש לי צורך להסתיר," הוא אומר.
זה הרי לא התוכן עצמו שהופך את UNC למספר 1.
זה השילוב בין הרמה של השחקניות לבין המוטיבציה של דוראנס לדחוף את כולן, כולל עצמו, לקצה.
"או שכולם טיפשים או שזה קשה לעשות מה שאנחנו עושים," אומרת אחת השחקניות.
"הדברים החשובים ביותר אף פעם לא צריכים להיות תלויים בדברים הכי פחות חשובים"
- גתה.
יש סטרס כשבונים תבנית. יש סטרס כשצריך לעבוד לפי התבנית, יש סטרס כשצריך לשנות את התבנית כי היא לא עובדת.
המאמנים ב-UNC העלימו את כל הסטרס הזה כי לא הייתה תבנית.
השחקניות היו יכולות לפספס טיסה, לחכות בגשם באוטו מקולקל ולספר בדיחות אחת לשנייה, ואז להגיע כמה דקות לפני תחילת המשחק ולפרק את היריבה. לא שינה להן מה קרה בדרך. הן ידעו מה חשוב על המגרש.
החימום לפני המשחק מתקתק כמו שעון שוויצרי, כבר לא מציקות זו לזו, פוקוס מנטלי, ספרינט זה ספרינט. כל המסביב נשאר מסביב. הן עולות על המגרש ומפרקות.
לא סתם הן מסתובבות עם חולצות שעליהן כתובות השנים בהן זכו באליפות. בשנים שהן לא, כתוב "אופס".
"אנחנו החלוצים של התחום," אומר דוראנס, "ולחלוק ידע זה אחד הדברים שירימו את הכדורגל כאן. אם אני חולק ידע ואחרים חולקים ידע אז אנחנו נתחרה זה בזה ברמה גבוהה יותר, והכדורגל פה יפרח גם ברמה הלאומית וגם הבינלאומית. "
"כשאני נופלת על הפרצוף מדי פעם אני מנסה לא לדאוג כי אני עדיין מתקדמת קדימה.
כשהקבוצה של דוראנס מפסידה הוא לא מתרץ תירוצים ולא מאשים.
הוא מחמיא למאמנ/ת של היריבה, מפרט בצורה ברורה מה היריבה עשתה כדי לנצח, ואומר לכל אחת מהשחקניות היריבות מה היא עשתה היטב כדי לנצח. לעיתונאים הוא נותן תמיד את אותה המילה: "באסה."
כשהשחקניות הפסידו אליפות העיתונאים התפלאו למה הן לא בוכות, או לפחות מרביצות ללוקרים בחדרי ההלבשה. השחקניות לא מבינות למה שדבר כזה יקרה. נכון, זה לא נעים להפסיד, מי אוהבת להפסיד… אבל הן חברות, והכול טוב בעולם שלהן. הן לא יהיו מבואסות עכשיו חודשיים. הן חוזרות למגרש וממשיכות להתאמן. והחברות ביניהן לא תלויה בשום אליפות.
באימונים הן נכנסות אחת בשנייה, אבל פעם בכמה זמן הן גם משחקות קירות, או מבצעות את התרגילים בלונדיניות מול ברונטיות, והמפסידות עומדות בשער עם הישבן למעלה והמנצחות בועטות פנדלים ומנסות לפגוע בהן… הן מתחפשות בהלואין לקבוצות כדורגל אחרות, לאשת החתול ולמאמן שלהן. כיף להן יחד.
אולי מאמנים אחרים שכחו, אבל ב-UNC זוכרים. כדורגל זה משחק, וזה אמור להיות כיף.
