יש דבר כזה כישרון, אבל הדרך בה אנחנו חושבים עליו היא מוטעית, כותב חוקר הכישרון ג'ו בייקר.
החוקר המוביל בעולם בתחום הכישרון, ג'ו בייקר, מנסה לשכנע אותנו בספר הזה שיש דבר כזה כישרון, אבל הדרך בה אנחנו חושבים עליו היא מוטעית.
אנחנו לא מסתכלים על התחום בצורה מספיק מורכבת כדי לתאר את כל הדברים שעולים בתוכו, ואנחנו נשארים תקועים בויכוח "תורשה מול סביבה" כאילו זה רק אחד מהם.
טיפ: ברוב דיוני "זה או זה?" התשובה היא "שילוב כלשהו של השניים".
א. מדידה.
קשה למדוד משהו אם אנחנו לא יכולים להגדיר אותו.
כשמדברים על כישרון מדברים בדרך כלל על פוטנציאל גופני ועל יכולת עתידית.
הדרך בה אנחנו מגדירים משהו הופכת להיות הדרך בה אנחנו מודדים אותו. אם כישרון זה רק פוטנציאל גופני, נפספס כאלה שבולטים בדרכים אחרות אבל חלשים גופנית. זו בעיה שצריך לפתור.
בנוסף, כל מי שתופס כישרון כמיומנות ספציפית כנראה לא בקיא איך אבולוציה עובדת.
אדם יכול להיות מהיר יותר בזכות יותר סיבי שריר לבנים, אבל המהירות הזו תבוא לידי ביטוי בכל ענף ספורט בו יבחר להשתתף. הוא יהיה שחקן כדורגל מהיר יותר כמו שהוא יהיה אצן מהיר יותר.
אין דבר כזה "כישרון לכדורסל". יכול להיות שיש דבר כזה "תיאום יד עין".
יכולת עתידית דורשת זמן כדי למדוד אותה.
האם מה שאנחנו מודדים בגיל צעיר נשאר יציב לאורך זמן וממשיך להיות יציב עד גיל בגרות?
האם שחקן שנבחר מקום 3 בדראפט בטוח יצליח יותר מאשר שחקן שנבחר 17 בדראפט? לכאורה כן. אחרת למה הוא נבחר 14 מקומות לפניו? אבל בפועל אין קשר בין הדברים וזה מצביע על היכולת שלנו לחזות את העתיד.
אנחנו משערים ששחקנים לא ימשיכו להתפתח אחרי שהם נבחרו בדראפט, או שאפשר לחזות איך הם ימשיכו להתפתח בעזרת המיקום בדראפט, או שכל הקבוצות בעלות אותה מערכת לפיתוח כישרון.
וכל אלה לא השערות נכונות. מיקום הבחירה לא משנה.
ב. בין דיוק לבין תקווה.
בפועל, אנחנו מחפשים איזון בין היכולת שלנו לדייק בניבוי מי יגיע רחוק לבין האפשרות שלנו לתת לאחרים תקווה.
הרי אם נהיה צודקים בוודאות של 100%, יהיו המון ספורטאים שלא תהיה להם תקווה להמשיך להתחרות. ואז מול מי ספורטאי העלית שלנו יתחרו בדרך לצמרת?
זה נכון גם בגילאים צעירים יותר:
אם נבחר את ה"מוכשרים" לקבוצות המובילות בגיל צעיר, נשדר לאחרים שהם לא. ואז הם יעזבו. ואז מול מי ה"מוכשרים" יתחרו? עם מי הם ישחקו בקבוצה?
יש למערכת אינטרס גם לא להיות מדויקת, או לחילופין, לדחות את תהליך הבחירה ככל האפשר.
ולא רק למערכת. גם לצופים ולאוהדים יש אינטרס לא לדעת. האם נצפה בתחרות בה אנחנו יודעים בוודאות מי יהיה המנצח? זה יכול להחזיק מעמד מעט מאוד זמן.
ג. מערכות לפיתוח כישרון.
מערכות שתפקידן לפתח כישרון מתבססות על ההנחה שיש דבר כזה כישרון, ושהן יודעות למדוד אותו בצורה טובה.
הורים חושבים שהבת שלהם היא עילוי בגיל 12. מאמנים חושבים שספורטאי שלהם יהיה ענק בגיל 10.
אין שום הוכחות שאפשר לנבא הצלחה בגיל מבוגר בעזרת הצלחה או פרמטרים אחרים בגיל צעיר.
גם מחקר גנטי עוד לא מצא גנים מסוימים שיבטיחו ביצועים ברמה גבוהה בעתיד. אפילו גובה, לכאורה פרמטר יחסית פשוט, מורכב משילוב של כמה מאות גנים.
כדי "לבשל" ספורטאי ברמה גבוהה צריך את המרכיבים (גנטיקה) וגם את המתכון (הסביבה) וגם תזמון וגם מזל.
מערכת היחסים בין הגנים לבין הסביבה תקבע בסופו של דבר את מימוש הפוטנציאל של הספורטאי/ת.
האם כל מי שיש לו סיבי שריר לבנים יכול להיות ספרינטר?
ואם אין נבחרת אתלטיקה בשכונה או בכפר שלו? ואם המאמן היחיד בדיוק עזב? ואם בדיוק קנו לו פלייסטיישן חדש? או שיש לו חברה שלא אוהבת ספורט? ואם ההורים שלו לא יכולים להרשות לעצמם שלושה חוגים כדי שהוא ישתתף במספר ענפי ספורט?
היום אנחנו יודעים שהשתתפות במספר ענפי ספורט נמצאת בקשר הפוך עם מספר שעות התמחות בספורט מסוים.
למשל, אם שיחקתי כדורגל וכדורסל וטניס, אני צריך פחות שעות טניס כדי להפוך להיות מומחה בטניס מאשר אם הייתי מתאמן רק בטניס.
אנחנו גם יודעים שמי שטוב בלשחק זה בגלל שהוא - כן כן - שיחק יותר כשהיה צעיר.
הגישה הסטנדרטית לפיתוח ספורטאים מניחה מספר הנחות:
1. כישרון קיים וצריך לזהות אותו כדי לפתח אותו.
2. ספורטאים מתפתחים לפי סדר מסוים של שלבים שבכל אחד מהם מיקוד מסוים.
3. כדי למצות את הפוטנציאל צריך סביבה מסודרת ומפוקחת.
4. כמה שנכניס ספורטאים למסגרת מפוקחת ומסודרת מוקדם יותר, ככה ההתפתחות שלהם תרוויח יותר.
כישרון זה לא משהו שאפשר "לזהות" ואז "לטפח" במערכת מסודרת ומפוקחת.
יש כל כך הרבה משתנים בדרך, שהסיכוי לעשות את כל מה שאנחנו אומרים שנעשה כמאמנים או כהורים או כמנהלים הוא קטן עד אפסי.
אין מה להאשים את המערכת או את ההורים. צריך לשאול למה בכלל ההורים חושבים ככה מלכתחילה.
למשל, כדי למצות פוטנציאל ולהביא כישרון לידי ביטוי צריך לקום מוקדם לאימונים, לוותר על אירועים חברתיים, להקפיד על תזונה איכותית, לישון היטב ולטפל בגוף.
האם כל הדברים האלה נפרדים מכישרון או נכללים בתוכו?
האם היכולת לוויתור חברתי או המשמעת העצמית לקום מוקדם ולהתאמן כל יום היא הכישרון?
האם כישרון הוא דבר כזה… משעמם…?
וצריך לשאול מה הסביבה האידיאלית לפיתוח כישרון, ומה בעצם האידיאל? לכיוון מה אנחנו שואפים?
לכיוון ספורטאי עלית? לכיוון בריאות פיזית? נפשית? לא תמיד ספורט עלית ובריאות באים ביחד.
ד. החיסרון של כישרון.
ניסוי מעולה מואניברסיטת הרווארד הראה שאנחנו נוטים להעריך בני אדם שנחשבים כשרוניים יותר ממה שאנחנו נוטים להעריך כאלה שעבדו קשה.
רוב בני האדם בכלל לא מעוניינים לעבוד קשה. הם רוצים לעשות את המינימום הנדרש כדי להסתדר - כלכלית, חברתית - ושיעזבו אותם בשקט. אבל אנחנו גם מעדיפים שיחשבו שאנחנו מוכשרים. או מחוננים. מצד שני, לא כולם יחשבו ככה.
וכשחושבים עלינו דברים, אנחנו נוטים להאמין.
אם חושבים עלינו שאנחנו מוכשרים, זה משפיע על ההתפתחות שלנו. לפעמים לטובה: אנחנו מאמינים בעצמנו. לפעמים לרעה: אנחנו מייחסים פחות חשיבות למאמץ.
אם חושבים עלינו שאנחנו לא מוכשרים, זה משפיע על ההתפתחות שלנו. לפעמים לטובה: אנחנו רוצים להוכיח שאנחנו נצליח למרות זאת. לפעמים לרעה: אנחנו חושבים שאין בשביל מה להתאמץ כי ממילא אין לנו כישרון.
ה. 2 דרכים מהירות לשנות את הדרך בה אנחנו חושבים על זיהוי ופיתוח כישרון:
1. לחשוב כמו חזאי מזג אוויר.
בשבוע הבא יש 55% סיכוי לגשם בין השעות 9 ל-13.
לספורטאית הזו יש 43% סיכוי להתפתח למדליסטית אולימפית (במקום: "אין לה כישרון להיות ספורטאית אולימפית")
2. לאמן גם את אלה שעדיין לא מתאימים.
ניתן להם תוכניות אימונים אישיות כדי לגשר על הפערים.
ניצור קבוצה עבור אלו שהיו קרובים להיבחר אבל לא נבחרו (במקום: "מצטערים, אם לא הצלחת להיבחר לקבוצה אז אין לנו קבוצה שנייה")
נציין את החוזקות שלהם ("אתה זריז ואינטליגנטי") בתקווה שינצלו אותן כדי לבלוט בעתיד (במקום: "אתה לא מספיק גבוה")
אנחנו לא חייבים לשמור על המסגרת הנוכחית של "זיהוי ופיתוח" כישרון רק כי בעבר השתמשו בה.
אפשר לשפר את ההבנה שלנו בתחום הכישרון, את הדרך בה אנחנו "מזהים כישרון" ואת הדרך בה אנחנו מפתחים כישרונות מכל הסוגים.
עקרונות לפיתוח כישרון בפוסט הבא.
תובנות מתוך פודקאסט עם ד"ר ג'וזף בייקר בנושא הספר בלחיצה כאן.
אנחנו מרחיבים על נושא הכישרון בקורס "מבפנים החוצה" שמדבר על דברים שלא לומדים בקורסי מאמנים ובהשתלמויות.
