מחבר הספר Tyranny of talent בשיחה מעניינת על מהו כישרון ואיך הוא עוזר (או מפריע).
שיחה עם ג'ו בייקר, חוקר הכישרון מספר אחת בעולם, בפודקאסט Perception and Action.
ספר שמגובה במדע מצריך להסביר את עצמו כל הזמן. מדוע הוא צודק? מה הגיבוי המחקרי? מה עלול להיות מוטעה?
מדען טוב צריך לדעת לשבת על הגדר ככל האפשר, עד שהתוצאות יהיו חד משמעיות.
לא כל מי שמפרסם ספר (או פוסט, או סטורי) גם יודע מה קורה במציאות וגם מגבה את הדברים שלו במחקר. ועדיין מפרסם… ויש צורך להילחם בזה.
אחת מהדרכים היא לכתוב בצורה קצת יותר חד משמעית מהרצוי, בידיעה שאולי עוד 20 שנה נדע יותר או נחשוב אחרת.
צריך להיות מספיק בטוח בעצמך שמה שאתה אומר עובד שתוכל להמר את המשכנתא שלך על זה.
קשה מאוד להגיד מה זה כישרון כי מאמנים שונים נותנים מגוון מאוד גדול של תשובות.
קשה למדוד כישרון אם אתה לא יודע להגדיר אותו, ובייקר לא ממליץ להשתמש במילה הזו בכלל.
המלצה נוספת היא להתמקד בפיתוח ולא באיתור כי ממילא אנחנו לא טובים בניבוי ובאיתור. עדיף להשקיע זמן ומאמץ במה שתלוי בנו.
במדע, Talent הוא ערבוב של גורמים רבים שאמורים לעזור לנו לקבוע מי יהיה טוב במשהו בעתיד.
יש אינטראקציה של גורמים שאינם רק מולדים, אלא גם סביבתיים, והזדמנויות ומזל ועוד גורמים שאנחנו לא יכולים לחזות.
משום שזה כל כך מורכב, אנחנו מתקשים לחזות מי יצליח ומה אנחנו צופים שתיחשב הצלחה.
אפשר להגיד שהמאמנים לא יודעים לבחור או לזהות, וזה נכון כי גם המקצוענים ברמה הכי גבוהה לא יכולים לעשות זאת.
במובן מסוים כישרון זה נבואה שמגשימה את עצמה.
מי שאנחנו מחשיבים כמוכשר אנחנו ניתן לו יותר משוב, יותר הזדמנויות, נשקיע בו יותר משאבים. אז אולי ייצא יותר טוב וזה בזכות מה שהשקענו ולא בזכות מה שנולד איתו.
ההשלכות של השימוש במונח כישרון פוגעות בספורטאים.
אם אנחנו כבר מניחים שאנחנו יכולים לזהות, אנחנו מתחילים להפוך אותם למומחים הרבה יותר מוקדם ממה שכדאי. זה גורם לשחיקה פסיכולוגית ופיזית.
האם אפשר לעשות עבודה יותר טובה בקידום ספורטאים שיצטיינו בעתיד, אבל לא על חשבון אחרים שיפרחו מאוחר?
אולי אנחנו סתם מאכזבים ילדים שדווקא כן היו יכולים לצאת ספורטאים אם היו ממשיכים.
ספורטאים בריטיים שהגיעו לרמות הכי גבוהות הראו רמות גבוהות של אנוכיות ואכזריות.
האם זה האנשים שאנחנו רוצים לגדל ולתמוך בהם?
האם אנחנו לא רוצים לאפשר לאנשים פחות אנוכיים או אכזריים ליהנות מההשפעות של הספורט לטווח קצר ולטווח ארוך?
למה בעצם לאתר ולא לתת לכל אחד לבלוט במה שהוא חזק בו?
הכי קל למאמנים זה להגיד לכל אחד בדיוק מה לעשות, ושיעשו רק מה שהם חזקים בהם, ולעמוד בטורים.
לא בטוח שזו הדרך לייצר אפשרות לכל אחד להתקדם.
גם זה מה שההורים מצפים.
ההורים לא מצפים שניתן לילדים לטעות ולהחליט ולהתבלבל.
הם משלמים לנו כדי שנגיד לילד בדיוק מה לעשות בכל רגע ונשלוט בהתפתחות בכל שלב.
יש ילדים שאי אפשר לאמן אותם. הם כל כך מוכשרים, כל כך טובים, אז למה צריך להתאמן? הם נולדו עם זה.
יש כאלה שקשה להם ללמוד, אובייקטיבית. ואולי זה מנטלי ואולי זה קוגניטיבי, אבל אין סיבה לוותר עליהם.
אולי הם ירוויחו חברתית, או רגשית, גם אם לא טכנית או טקטית.
זה קורה עם מתמטיקה. כמה מאיתנו חושבים ש"אנחנו לא טובים במתמטיקה"? או בספורט…?
וחבל.
הכישרון הזה שיוצא בסוף, הוא לא יוצא בוואקום.
היו ספורטאים שהתאמנו לצידו.
היו אנשי מנהלה, היו אפסנאי ואב בית, היו שופטים ואוהדים וחברים לכיתה, היו ספונסרים.
אי אפשר להתעלם מ-70,000 האחרים ולהקדיש להם תשומת לב כדי לייצר את ה-TALENT.
ואם נעזור לחברים לקבוצה של ה-TALENT להיות יותר טובים אז גם ה-TALENT ישתפר וגם אותם חברים לקבוצה ימשיכו לאהוב ספורט, והילדים שלהם יאהבו ספורט, והם יקנו כרטיסים למשחקים ותחרויות, ויקנו חולצות ונעליים ויתמכו במערכת הזאת.
