תובע ימצא את כל הטיעונים כדי להוכיח שהרעיון החדש לא שימושי ואפילו מזיק.
מטיף יסביר בתשוקה למה דווקא הרעיון הישן הוא הדרך הנכונה.
הפוליטיקאי יבדוק אם יש לו אינטרס להשתמש ברעיון החדש, ואם זה במקרה מאיים עליו, יבטל אותו או ייצא למסע הכפשות נגדו.
המדען יבדוק אם הראיות מצדיקות שינוי בעמדות או בדעות בעקבות הרעיון החדש. אם לא, הוא יכניס את הרעיון לתיקיה המתאימה. אם כן - הוא יעדכן את העמדות שלו בהתאם לראיות החדשות.
אנחנו מרגישים בנוח לפקפק בדעה של מקצוענים (למשל, מבקשים דעה נוספת מרופא אחר).
לגבי עצמנו, אנחנו מעדיפים להרגיש צודקים מאשר להיות צודקים.
ואולי תופתעו לשמוע, אנשים חכמים מתקשים יותר לוותר על דעתם או אמונתם. ככל שרמת האיי קיו שלנו גבוהה יותר, אנחנו מזהים דפוסים יותר בקלות ולכן נופלים יותר לסטריאוטיפים.
ההטייה המחשבתית הכי מעניינת היא "אני לא מוטה", כלומר כולנו מאמינים שאנחנו אובייקטיביים יותר מאחרים.
חשיבה של מדען מצריכה חיפוש אקטיבי של ראיות חדשות וחקירה אחר האמת.
אצל מטיף, שינוי דעה שווה חולשה מוסרית.
אצל תובע, שינוי דעה שווה הודאה בתבוסה.
אצל פוליטיקאי, שינוי דעה נובע מאינטרס להרוויח או להימנע מעונש.
בשנת 1950 נדרשו 50 שנה כדי שהידע הרפואי יכפיל את עצמו.
בשנת 1980 זה לקח 7 שנים.
ב-2010 רק 3 שנים וחצי.
זה הקצב בו הידע מתפתח, וזה לא קרוב להסתיים.
כדאי שנחשוב מחדש על היכולת שלנו לחשוב מחדש.
כדאי שנאמץ הלך רוח של מדען.
