להיות מאמן נבחרת ארצות הברית זה לא כמו להיות מאמן בארצות הברית.
השיטה שונה, החוקים מעט שונים, היריבים שונים מאוד, ההיסטוריה של המשחק שונה. צריך ללמוד את ההקשר בתוכו אנחנו מתמודדים, גם כדי להיערך בצורה יותר טובה וגם כדי לאפשר לשחקנים לסמוך עליך.
נבחרת החלומות שהוקמה בשנת 1992 הייתה זיכרון רחוק. לא היינו נבחרת החלומות, ולא רצינו להיות. גם לא רצינו לגאול את המדינה שלנו או את הנבחרת מהפסדי העבר. הבטנו קדימה ורצינו להוכיח שמקומנו בפסגה. עם זאת, רצינו ללמוד מההצלחה של נבחרת החלומות, על המגרש ומחוץ לו – הם היו נבחרת שאיחדה את כל אוהדי הכדורסל בארה"ב, וגם מבחינה שיווקית נעשתה שם עבודה מצוינת.
נבחרת החלומות גם עוררה עניין גדול מאוד בכל העולם, ותרמה להתפתחות של המשחק. אנחנו נתמודד באליפות העולם ובאולימפיאדה מול שחקנים שהיו ילדים כשנבחרת החלומות שיחקה והיא נתנה להם השראה להפוך להיות מי שהם – פאו גאסול, מאנו ג'ינובילי, ועוד... הכדורסל העולמי התפתח מאז מאוד, ואנחנו צריכים להיפטר מהמחשבה שאנחנו המצאנו את הכדורסל ויודעים הכול. אנחנו צריכים ללמוד גם מהעולם.
בנוסף, כאשר קיבלתי על עצמי את תפקיד המאמן הראשי, למדתי גם מהחוויה שלי כעוזר של צ'אק דיילי בנבחרת החלומות. הדבר העיקרי שלמדתי היה שכוכבים גדולים יכולים לרתום את עצמם להצלחת הנבחרת ולהתחייב לה.
סביב 2004, לפני שהנבחרת הקודמת הפסידה באולימפיאדה, ליגת ה-NBA התרכזה מאוד בשיווק השחקן הבודד, ולא בקבוצות או מועדונים. הייתה הרגשה שגם זה תרם לחוסר ההצלחה ברמה הבינלאומית, יחד עם חוסר בזמן הכנה.
אי אפשר לנצח קבוצות גדולות עם קבוצה של אולסטארים, אמר קולאנג'לו וצדק. צריך להרכיב סגל מיומן, חזק מנטלית, בעל אישיות חזקה ובו כל אחד יודע מה תפקידו ולאפשר לסגל הזה להתכונן מספיק זמן מראש.
לסגל נכנסו גם ארבעה שחקנים שנכשלו ולא זכו בזהב האולימפי ב-2004. אני חושב שלא יהיה נכון להחליף סגל שלם, גם אם האכזבה הייתה גדולה. הלקח והשיעורים שלמדו אלה שהפסידו יהיו בעלי ערך רב בהמשך.
