1. פחד

אמא שלי דיברה "רק כשהדיבור שיפר את הדממה."

אבא שלי היה אלים, אבל הוא גם נכח בכל משחק שלי. הוא היה אלכוהוליסט, אבל היה פיכח בכל אחת מהצגות הבכורה של הסרטים שלי. הוא הקשיב לכל דיסק, ביקר בכל אולפן. כל כך הרבה חברים שלי גדלו בלי להכיר או לפגוש את האבות שלהם. אבא שלי תמיד הגן עליי ולא נטש אותי. הוא לא הצליח להתגבר על הבעיות שלו, אבל עזר לי לפתח כלים שעזרו לי להתגבר על שלי.

‍

פעם, כשאבא שלי נתן לאמא שלי סטירה, היא קמה ואמרה לו: "אתה יכול להכות אותי כמה שאתה רוצה, אבל לעולם לא תוכל לפגוע בי."

‍

2. דמיון

כשאתה לא מודע לזה שאתה לא אמור לעשות משהו, אתה פשוט עושה אותו.

כשמפיקי טלוויזיה שאלו אותי אם אני יודע גם לשחק, אמרתי להם "כמובן". כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אנשים אמרו לי איך אני צריך להיות, ולי זה פשוט לא נשמע הגיוני. הרגשתי שהחוקים והכללים שלהם לא נוגעים לי ואני לא מחויב להם.

‍

3. הופעות

סבתא שלי הודיעה לי יום אחד שאני אנגן את השיר היחיד שידעתי בפסנתר בתחרות כישרונות צעירים בכנסייה שלה.

רגע, אני לא מוכן, אני אתבלבל בתווים, ניסיתי להגיד לה.

"אהוב שלי, לאלוהים לא באמת אכפת אם תתבלבל בתווים."

‍

4. כוח

כשאמרתי משהו לא מתאים לילד אחד בכיתה שלי ביום הראשון של התיכון, חשבתי שאני מגניב. באותו יום הוא יצר אגרופן מברזל עם חתיכת מנעול של לוקר, ונתן לי אגרוף בראש.

הפנים שלי היו נפוחות. הכאב היה גדול.

סבתא שלי אמרה לי "אתה יודע, אם תפסיק לדבר כל כך הרבה, אולי תצליח לראות בזמן את המכות האלה."

‍

עוד סיבה שמעולם לא הפסדתי בקרב-ראפ (battle) היא שקיבלתי את מוסר העבודה של אבא שלי. 

כשילדים אחרים התחילו להבריז משיעורים ולעשן גראס, אני התאמנתי על החרוזים שלי מול המראה. התאמנתי שהבעות הפנים שלי ושפת הגוף שלי יתאימו לפאנץ' של החרוז. עניתי בחרוזים למורים בכיתה. עניתי להורים שלי בחרוזים. עניתי לטלפון בחרוזים.

‍

5. תקווה

אני חושב שזו תהיה טעות להגיד שג'ף [ג'אזי ג'ף, השותף הדי ג'יי של סמית' לקריירת הראפ] התאמן המון.

הוא לא התאמן.

הוא פשוט עשה רק את זה.

לא הייתם פוגשים אותו חוזר מהמכולת או סתם יושב במטבח.

הוא היה מאחורי הציוד שלו 14-18 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.

‍

אני שכפלתי קלטות באופן ידני וחילקתי אותן לאנשים. זו הייתה עבודה סיזיפית וקשה אבל מי שבנה קיר לבנים בגיל 9 יכול לשכפל קלטות.

‍

הלילה בו ג'ף זכה בתחרות הדי ג'יי הגדולה היה הלילה הראשון בו הבנתי שהיפ הופ יכול לתת לי יותר ממה שחלמתי אי פעם.

ההורים שלי ציפו לדרך מסוימת. לעבוד קשה, ללכת לקולג'.

תמיד הרגשתי מחויב למלא את התקוות והחלומות שלהם. אבל אחרי אותו לילה החלטתי.

אני לא הולך לקולג'.

‍

היו עם זה שתי בעיות. 

אחת: הייתי עדיין בתיכון. 

שתיים: אמא שלי חשבה שאני צריך להגיע לבית ספר ולהתקדם לקולג'.

אחרי שיחה קצרה בו היא אמרה שהיפ הופ זה תחביב ולא מקצוע, אמרתי לה את הדבר הכי גרוע שאמרתי לה אי פעם:

"אמא. אני לא הולך לקולג'."

‍

אמא שלי נלחמה במשך שנים לטובת עצמה והמשפחה שלנו כדי שאני אוכל להגיע לקולג'.

היא לא התכוונה לוותר לי רק בגלל מוזיקה שחיברתי במרתף עם שני חברים.

מישהו מאיתנו היה צריך לוותר ולשבור לעצמו את הלב.

‍

עם הזמן למדתי שהעצות שלנו לאחרים מבוססות על החוויות והניסיון והפחדים שלנו.

לא כל עצה שלנו מתאימה לאדם שמקבל אותה.

אמא שלי לא הייתה יכולה לדעת מה יקרה בעתיד, אז היא רצתה את מה שלדעתה היה בטוח יותר ומועיל יותר עבורי.

מבחינתה, זו הייתה האמת. להיות ראפר לא בא בחשבון. אבל אני לא היא.

‍

אבא שלי לקח על עצמו את פתרון המצב. אחרי שיחות ארוכות איתי וגם עם אמא שלי בנפרד, הושג הסכם:

"יש לך שנה אחת. אמא שלך אומרת שהיא יכולה לשכנע את כל האוניברסיטאות להקפיא את הקבלה שלך עד ספטמבר הבא. אנחנו נעזור לך ונתמוך בך. אם בתוך שנה לא תצליח להגיע למה שאתה אומר, אתה תלך לאיזו אוניברסיטה שאמא שלך תבחר. מסכים?"

אני וגם אמא שלי הסכמנו.

‍

כמה חודשים לאחר מכן שמעתי את עצמי ברדיו.

צחוק של אושר אינסופי מילא את הלב שלי. אושר של גילוי, של תקווה מחודשת.

‍האושר של התחושה שצדקתי לגבי עצמי.

‍

הפוסט השני מתוך הספר כאן.