זה הפוסט השני מתוך הספר.
6. בורות
לחיות פירושו ללמוד. נקודה.
להתגבר על בורות וחוסר ידע היא התכלית של המסע.
אנחנו לא אמורים לדעת הכול מלכתחילה.
החיים הם כמו בית ספר, אבל בהבדל אחד. בבית הספר אתה לומד את השיעור ואז נבחן. בחיים אתה קודם נבחן ואז לומד את השיעור.
אנחנו לא ידענו שום דבר. לא הבנו כלום מהחיים שלנו.
לא ידענו שאם לא נשלם לנהג האוטובוס הוא ייסע הביתה. לא ידענו שנצטרך לשחד את אנשי הביטחון כדי שהציוד שלנו לא ייעלם. לא הבנו ששני סנטימטר על המפה שווה ל-12 שעות נסיעה באוטובוס.
הרבה טוענים שבורות היא ברכה. אנחנו גילינו שבמקרים רבים היא לא.
7. הרפתקה
זכינו בגראמי. לא שידרו את זה בטלוויזיה, אבל כולם הבינו שאנחנו הדבר הבא.
אמא של ג'ף תכננה ארוחת ערב חגיגית עבורנו. נכנסנו הביתה דרך עשרות אנשים שחיבקו אותנו ולחצו לנו ידיים. אמא של ג'ף גם היא התלהבה והתרגשה לראות אותנו.
והיא נתנה לג'ף-זוכה-הגראמי חיבוק גדול, שטר של חמישה דולרים ורשימת קניות: "תביא לי לחם, שקית סודה לשתייה ותבדוק אם הגיעו שימורי הבטטות."
"אבל אמא," החל ג'ף לומר.
"אבל כלום, ילד. לך ותביא את הדברים שאמרתי לך."
8. כאב
לא יכול להיות. עשיתי הכול נכון. אני ווינר. אני הכי טוב. בניתי לנו בית. התווכחתי עם החברים שלא נביא בנות לסיבוב ההופעות. לא נישקתי, לא נגעתי ולא הסתכלתי על אישה אחרת. איך זה יכול לקרות דווקא לי? איך היא בגדה בי?
באותה תקופה עדיין חשבתי שאהבה תלויה באופן שבו אני אתנהג, במה שאעשה. הבסיס להערכה העצמית שלי היה תלוי לחלוטין באושר של האישה שאהבתי. הדימוי העצמי שלי היה תלוי בדעתה עליי. אם רק הייתי מצטיין בתור בן הזוג שלה, היא לא הייתה בוגדת בי.
אבא בא לבקר אותי. זה היה אחרי מסע קניות מטורף שנועד להקטין את הכאב שהרגשתי.
הראיתי לו בגאווה את כל המכוניות שלי.
"כל אלה שלך?" שאל אותי בבוז.
"ילד, למה אתה צריך 3 מכוניות?" הוא שאל. "יש לך רק תחת אחד."
המשכתי לבלות. בהקלטות שלנו היו נשים בביקיני, אלכוהול ואוכל.
פתאום אבא שלי נכנס.
"עופו החוצה" הוא אמר לכולם. "אני חייב לדבר עם וויל וג'ף."
"אתם דופקים הזדמנות שרוב האנשים בעולם חולמים לקבל. תאגיד ענק מממן לכם את הכול ואתם מביאים בחורות ואלכוהול? תעשו מה שבא לכם, אבל לא בעבודה. החרא הזה לא יקרה יותר אף פעם. ברור?"
המנהל שלנו הלשין לאבא שלי. זה היה מבאס, אבל תוך שבועיים האלבום שלנו היה גמור.
9. הרס
מה ההבדל בין הרס טבעי לבין הרס עצמי?
אתה עומד להתחרות בקרב איגרוף מול מייק טייסון, אלוף העולם הבלתי מנוצח.
אתה שוכר את המאמן הכי טוב. אתה מקפיד על תזונה. מתאמן כמו שצריך. עושה כל מה שצריך. אתה נכנס לזירה במצב גופני ונפשי מעולה, וטייסון מנצח אותך ב-15 שניות. עשית הכול ולא ניצחת. אתה עדיין לא מתאגרף טוב כמו מייק טייסון. זה הפסד שאפשר לסבול. זה הרס טבעי.
אם אתם מפשל באימונים, לא אוכל כמו שצריך ולוקח חבר לאמן אותך, אתה תפסיד למייק טייסון, אבל עוד יותר גרוע מזה, אתה תחשוב לעצמך מה היה קורה אם היית עושה הכול כמו שצריך. זה לא היה אתה מול טייסון. זה היה טייסון ואתה מול עצמך. ואת זה אתה לא מנצח.
הוצאתי יותר מדי כסף על בית, מכוניות, אלכוהול ונשים. נוסף על כל זה, לא שילמתי מס הכנסה. הם הגיעו אליי הביתה והיה ברור שהכול הולך. הכול, כולל השולחן של הביליארד. הייתי עשיר ומפורסם רק לא-עשיר ולא-מפורסם. הרגשתי בתוך בור של חרא.
