ג'ון קוואנה ניסה לעזור לאישה שהותקפה וחטף מכות קשות. הוא למד להגן על עצמו, עבר לאימון ופתח מכון משל עצמו. ואז נכנס ילד שחצן ושינה לו את החיים.
ג'ון קוואנה היה המאמן של קונור מק'גרגור. קונור מק'גרגור היה אלוף העולם בMMA, קרבות שמשלבים סגנונות לחימה שונים.
קוואנה מספר את סיפור החיים שלו, ומתאר את הרגע בו השתנו לו החיים:
הוא ניסה לעזור לאישה שהותקפה וחטף מכות קשות. באותו רגע החליט שהוא חייב ללמוד להגן על עצמו, ובהמשך השנים פתח מכון שיעזור ללוחמים ומתאגרפים להתאמן.
ואז נכנס ילד שחצן ושינה לו את החיים.
תובנה נהדרת שאפשר לקחת מהספר היא מערכת היחסים בין המאמן למתאמן.
קוואנה אומר לכל מי שנכנס למקום שלו ורוצה להתאמן אצלו, שאין קסמים. ייקח הרבה זמן, אולי אפילו שנה, עד שהוא יוכל לעזור לו באמת. נכון, הוא יכול להראות לו כמה דברים ברמה הטכנית או הטקטית, אבל מערכת יחסים שלמה ואמיתית, בה יודעים מה להגיד ומתי, נבנית לאורך זמן.
הוא מוסיף בהמשך שהוא נתקל בכמה מקרים של לוחמים נהדרים שעברו לאמן ולא מבינים איך לתקשר עם הספורטאים שלהם, לא מבינים למה הספורטאי לא עושה מה שהוא, המאמן שלו, עשה כבר בזירה. זה הרי כל כך פשוט.
סגנון התקשורת צריך להיות שונה לכל אחד וסגנון הקרב צריך להיות שונה גם כן.
הספר כולו, ונדמה שלא סתם זה המוטו שמאפיין את המכון של קוואנה, מלא במסרים על חשיבות הלמידה, הצורך להתגבר על מכשולים כי הם תמיד יהיו שם, העובדה שתמיד יש איך להשתפר ותמיד יש עוד מה לעשות. ובשתי מילים – תמיד קדימה.
קוואנה מתאר סביבת אימונים תחרותית מאוד, בה הלוחמים יודעים שלמרות שהם נלחמים זה בזה באימונים, בסופו של דבר הם חברים לקבוצה ועוזרים זה לזה להשתפר.
הרף שהציבו לעצמם כל אימון מחדש עזר להם להתחדד ולהתכוונן, וכשסיימו את האימונים לאותו שבוע ויצאו להתחרות בסופו, בדרך כלל נתנו בראש לאחרים.
מק'גרגור עצמו, למרות שבשלב מסוים כבר להיות ה-לוחם וה-כוכב של המקום, עדיין היה 'שומר' על חבריו לקבוצה נגד אנשים שדיברו עליהם לא יפה והיה עוזר להם להתכונן לקרבות.
קוואנה היה בין המובילים של שיטת אימונים שהדגישה ביצוע חי באימונים על מנת לדמות כמה שיותר את הקרב, אבל גם היה מודע לחשיבות המנוחה, וכאשר הלוחמים אותם אימן היו רוצים לעשות יותר מדי, היה באחריותו להסביר להם למה מנוחה דווקא תעזור על מנת להתכונן לקרב חשוב.
כשראיתי את הספר על המדף בחנות הספרים, השם שלו בלט מיד: קוואנה בחר בשם הזה משום שזה המוטו שלו במקום בו הוא מאמן. הוא יודע שלא משנה אם ניצח ביום שבת בקרב או הפסיד, ביום ראשון הוא מתחיל מחדש. זה לא מעניין אף אחד מה הייתה התוצאה אתמול. באחד הקרבות כשהקריירה שלו כבר הייתה בשיאה, הוא הימר בקרב מסוים ונכשל. הפסיד. הוא היה מתחרט אם לא היה מהמר. הוא כל כך אוהב להילחם שהניצחון עצמו, הכסף, חגורת האליפות – כל אלה לא מעניינים אותו. השמש תזרח למחרת בבוקר אם ניצח או אם הפסיד.
הספר נגמר באותו המסר – שבספורט הזה גם כשאתה האלוף הבלתי מעורער, תמיד יש עוד משהו ללמוד.
גם אלוף העולם בג'ודו במשך 8 שנים, שאימן בעבר את יעל ארד, נקט גישה דומה.
