אנחנו לא מקשיבים, ואף אחד לא מקשיב לנו.
בעבודה אנחנו לומדים שצריך להיות אלה שמובילים את השיחה.
במדיה החברתית אנחנו מעצבים את הסיפור של עצמנו.
הקולות שלנו עולים ומתגברים זה מעל זה, וכך גם הפוליטיקאים שלנו מתנהגים.
ככל שאנחנו יותר מנהיגים, יותר מודל לחיקוי, יש לנו פחות אפשרות לדרוש מאחרים להקשיב לנו. זה כמעט גובל בגסות רוח לגרום לאחרים לשמוע מה שלומנו באמת.
בחברה בה שיווק עצמי שולט, להקשיב לאדם אחר זה פספוס הזדמנות לקידום עצמי או להטבעת חותם.
עם זאת, מערכות יחסים לא נבנות על דיבור, אלא על הקשבה.
כאשר אנחנו מקשיבים אנחנו מקבלים יותר מידע, נחשבים אדיבים יותר ומבינים יותר את האדם שמולנו.
לשמוע זה לא כמו להקשיב.
לשמוע זה להצליח לקלוט את גלי הקול שיוצאים מהגרון של האדם שמולנו. אבל זה לא מספיק.
לשמוע זה פסיבי.
להקשיב זה אקטיבי.
להקשיב זו פעולה שדורשת כוונה ותשומת לב.
הקשבה אמיתית מייצרת אמפתיה, תובנות וידע. הבנה היא המטרה של הקשבה, וזה דורש מאמץ.
הקשבה היא לא כדי ללמד, לבקר, לעצב, להעריך או להראות איך עושים את זה.
הקשבה היא כדי שהאדם מולנו יידע שמישהו רואה אותו, נמצא שם עבורו, מכיר בקיומו.
הקשבה פעילה כוללת שמיעת המילים והמחשבות, הטון הרגשי, המשמעות האישית ולפעמים גם את הדברים שלא נאמרים. הקשבה היא להיות מוכן לקבל ולספוג.
איך לא להקשיב:
א: ראיתי אתמול סרט תיעודי יפהפה על צבים.
ב: אני לא כל כך בקטע של סרטים תיעודיים, אני יותר מעדיף אקשן.
א: ראיתי אתמול סרט תיעודי יפהפה על צבים.
ב: צבים? איך הגעת לזה? את אוהבת צבים?
התגובה השנייה תומכת במשפט ש-א' אמרה. היא מאפשרת ל-א' להרחיב על הנושא ולדבר על עצמה. התגובה הראשונה חוטפת את השיחה לדיבור על ב' ומה שהוא אוהב ורוצה.
אנשים שרוצים להסיט את השיחה לכיוונם או להיראות חכמים משתמשים במשפטים כמו אתה לא חושב ש…? נכון ש…? תסכימו איתי ש…
הם רוצים לייצר הסכמה לדעתם או לפחות לתגובה שלא תעז להראות חוסר הסכמה.
אנשים שחוששים משיחה קשה או לא יודעים איך להגיב לרגשות לא נעימים אצל האחר, מנסים לפתור את הבעיה בעצמם או להציע למישהו אחר איך לפתור אותה, מראים פרספקטיבה חיובית של המצב או מעריצים את החוזק של האדם שמספר.
אבל זה שאנחנו מודעים לבעיות של אדם אחר לא אומר שעלינו לפתור אותן. רוב האנשים בכל מקרה לא מצפים לפתרון. הם רק רוצים שמישהו יקשיב.
ועם זאת, לא כולם יכולים להביע את עצמם במילים.
יש כאלה שמדברים לא יפה או משוויצים כי הם חסרי ביטחון.
יש כאלה שמדברים בקול רם ויש כאלה שעומדים בפינת החדר, אלה וגם אלה משום שהם לא מתקשים לשוחח ורוצים שמישהו יראה אותם.
התפקיד שלנו כבני אדם שמקשיבים הוא לראות אותם, ולהיות מסוגלים להתגבר על הקושי שלהם לבטא את עצמם
הקשבה = יחד
במהלך התקופה בה בני אדם טיפסו לראש שרשרת המזון, האיום הפיזי היומיומי נעלם עבור רובם, ואותו החליף האיום החברתי.
אנחנו בראש שרשרת המזון גם בזכות המוח שלנו וגם בזכות היכולת שלנו לשתף פעולה.
את האיום של להיטרף על ידי אריה החליף האיום של חרם חברתי.
זו הסיבה שאנחנו כל כך נפגעים מעלבונות ומהתעלמות וכל כך פגיעים לבדידות.
כאשר אנחנו שוקלים אם להאמין לאדם מסוים, אנחנו נבחר להאמין לו אם הוא דומה לנו או נחשב חלק מהקבוצה שלנו.
נצטרך לשמוע ראיות מוצקות במיוחד כדי לשנות את רמת ההקשבה שלנו לנושא שלא נעים לנו לשמוע, או כזה שמפריך אמונה קיימת.
החברה שלנו מתקרבת ליצירת ערוצי תקשורת לכל עמדה, גם בעזרת מדיה חברתית וגם בתקשורת המסורתית.
לא אוהבים לשמוע דעה נגדית? אין בעיה, עברו לערוץ שאומר לכם מה שאתם חושבים ממילא!
לחצו כאן כדי לקרוא עוד על אורי חסון, פרופסור בפרינסטון שחוקר כיצד המוח שלנו מגיב לסיפורים.
https://medium.com/future-of-storytelling/q-a-with-professor-of-neuroscience-uri-hasson-b57e23476fab
הקשבה לעצמנו
להקשיב לעצמנו זו משימה לא יותר קלה.
אנחנו מדברים לעצמנו כל הזמן, אבל לא תמיד מקשיבים.
בניסיון להימנע מהדיבור העצמי (שהוא לרוב שלילי), אנחנו מעסיקים את עצמנו - עוד עבודה, עוד התכתבות בווטסאפ, עוד סרטונים במדיה החברתית האהובה.
אבל דחיית השיחה עם עצמנו היא רק עניין של זמן. זה יצוץ בלילה, ברכבת או בפיצוץ עם בן/בת הזוג.
