נבחרת הקפיצה למים של סין מציגה תוצאות מדהימות במשך שנים. איך הם עושים את זה? חלק א' כאן.
תנו לחיצה על הקישור לצפות בהם מתאמנים.
1. אנחנו מערבבים גילאים בטירוף: הצעירים לא מרוכזים זה עם זה כמו ברוב המערכות – במקום זאת, אלופי עולם מתאמנים עם בני ה-10 המובילים. כל מאמן עשוי להיות אחראי על חמישה קופצים – שלושה ותיקים ושניים צעירים. הצעירים זוכים לחקות את ספורטאי העלית כל יום, מהאימונים דרך האכילה ועד לשעות השינה. זה גם יוצר תחושת צניעות אצל הצעירים, שבטח שלטו במחוז שלהם מאז שהיו בני 6.
2. אנחנו משקיעים את רוב הזמן שלנו בעבודה על קפיצות סופר-בסיסיות: יש לסינים נפח אימונים גדול יותר מרוב העולם – לפעמים יותר מ-100 קפיצות ביום. עם זאת, הרבה מהן בסיסיות מאוד. עשר הקפיצות הראשונות כל יום הן ישיבה על הקרש ונפילה למים. זהו – זאת הנקודה.
3. אנחנו מריעים לכישלונות מפוארים: בעשור האחרון (נכון לכתיבת הקטע) הסינים זכו כמעט בכל תחרות בכך שביצעו קפיצות בסיסיות היטב. היעילות הטכנית שלהם מדהימה כי הם מתאמנים יותר זמן ויותר קשה מכל מדינה אחרת. אבל, הם גם יודעים שהם צריכים לחדש. בוידאו בקישור תוכלו לראות קופץ מנסה להיות האדם הראשון שמנסה לבצע 4 סלטות מהמקפצה בגובה 10 מטרים תוך שהוא מתחיל בעמידת ידיים. הוא נכשל – באופן מפואר. מה שאתם לא רואים זה התרועות שהוא מקבל משאר הנבחרת אחרי שנכשל.
4. אנחנו אובססיביים לאמן כל חזרה: כל קפיצה מקבלת משוב, אפילו הבסיסיות ביותר. 12 מאמנים יושבים לצד הבריכה ונותנים משוב מיידי על כל קפיצה שספורטאי שלהם מבצע באותו יום.
5. אנחנו לא מאפשרים לספורטאים שלנו להתמחות בתחום אחד: הקופצים מגובה 10 מטרים לא ישקיעו את כל הזמן שלהם בקפיצה משם. הם יקפצו גם מ-3 מטרים, וגם מ-4, 5, 6, 7 מטרים. תלוי מה המאמן שלהם רוצה שהם יעבדו עליו. כל יום הספורטאי מקבל דף מצופה למינציה ובו מפורטת רשימת הקפיצות לאותו יום.
