בפעם הקודמת כתבתי על הצורך של המאמן לעצב סביבת למידה ייצוגית שתאפשר לספורטאים הזדמנויות לפעול בהתאם למידע שהם צפויים להיתקל בו בזמן תחרות. שאלה שעולה מכאן היא: איך אנחנו בתור מאמנים יכולים לעזור לספורטאים להתמקד על המידע הרלוונטי שיעזור להם לבצע בזמן התחרות? לפי הגישה האקולוגית לתפיסה ופעולה (גיבסון 1979), המידע מהסביבה מתפרש אצל הספורטאי כהזדמנויות לפעולה הנקראות "התאפשרויות" (AFFORDANCES).

הספורטאי מפרש תכונות של הסביבה במונחים של הפעולות המתאפשרות לו - לדוגמא, רווח בין מגינים יכול להתפרש כהזדמנות למסירה או חדירה ביניהם. התאפשרויות הן דינמיות, הן יכולות להשתנות לאורך זמן לפי שינויים בסביבה או ביכולות האישיות של הספורטאי.

אחד הדברים שמאמנים יכולים לעשות כדי לעזור לספורטאי הוא להסב את תשומת ליבם לאפשרויות פעולה ספציפיות (מסירה/חדירה/זריקה) שהמידע בסביבת התחרות (רווח או שטח פנוי) שהספורטאי יכול לנצל לטובתו. משום שהסביבה משתנה במהירות ותלויה ביכולות האישיות של כל ספורטאי, חשוב שספורטאים ילמדו לזהות לבד את ההזדמנויות הרלוונטיות להם ללא הוראות ישירות מהמאמן. אז איך אנחנו יכולים לעזור להם מבלי לתת להם הוראות מילוליות? אחת השיטות לעשות את זה היא "להגביל כדי לאפשר" (Constrain to Afford).

כדי שהספורטאים שאנחנו מאמנים ילמדו לשים לב למידע חשוב מהסביבה, אנחנו צריכים לספק להם הזדמנויות רבות לכוונן (ATTUNE) את תשומת הלב שלהם להזדמנויות הפעולה שהסביבה מזמינה. ספורטאים שיודעים אל מה לשים לב, איך להסתגל לסביבה דינמית ואיך לנצל את ההזדמנויות הנפרשות בפניהם, יצליחו לבצע ברמה גבוהה יותר.

לעתים, ספורטאים אינם מצליחים לקלוט את המידע הנחוץ להם, ולכן אחד הדברים שמאמנים יכולים לעשות הוא להציב הגבלות (CONSTRAINTS) על אפשרויות פעולה מסוימות כדי להדגיש את הנוכחות של אפשרויות חדשות. גישה זו נקראת "Constrain to Afford". הגישה דורשת מהמאמן לעצב את גבולות הפעילות (גודל מגרש, מספר שחקנים, שיטת הניקוד, הגבלות זמן וכו') כך שזמינות של אפשרויות חדשות יתגלו בפני הספורטאים. למשל, יתרון מספרי בהתקפה בכדורגל "מזמין" את האפשרות למסירה לשחקן פנוי.

‍

תנו להם הזדמנות וצורך לפעול

הרעיון מאחורי שיטת "להגביל כדי לאפשר" היא שהחלטות הספורטאי צריכות להגיע דרך בחירה שלו ולא בגלל שמכריחים אותו. ניקח בחשבון שההחלטה של "מתי לעשות" פעולה מסוימת היא לעתים חשובה כמו הפעולה עצמה, ולכן שניהם צריכים להיות מחוברים (COUPLED) לסביבת הביצוע. בנוסף, לא כל אפשרות לפעולה (לדוגמה, שחקן פנוי למסירה) צריכה להיבחר אם היא לא עוזרת להשגת המטרה (הוא לא בעמדה טובה להבקיע).

אם כך, הספורטאי צריך ללמוד לא רק אילו הזדמנויות פעולה קיימות, אלא גם אילו הזדמנויות כדאי לו לנצל ומתי לקחת אותן.

חשוב להדגיש שלא צריך להכריח את הספורטאי לבצע פעולה מסוימת ("חייב למסור"), אלא ליצור מצב שהספורטאי מקבל את ההחלטה בעצמו לפעול (מסירה) אחרי שסרק את הסביבה שלו (המגרש), זיהה את ההזדמנות (שחקן פנוי), והיה לו צורך לפעול (לחץ עליו משחקן הגנה). אם הספורטאים יתאמנו על קבלת החלטות ופעולה לפי מידע מהסביבה ולא על פי הוראות מהמאמן, אנחנו יכולים להיות יותר בטוחים שהפתרונות שהם משתמשים בהם באימון יהיו שמישים גם במצב תחרות, והקשר בין תפיסה ופעולה יתחזק.

‍

דוגמאות לשינויים בעיצוב התרגיל/משחק שמזמינים את הספורטאים להגיב בצורה מסוימת מבלי להכריח אותם:

● גודל מגרש - להקטין או להגדיל את מגרש כדי לשנות דפוס פעולה

● מספר שחקנים- לתת יתרון מספרי לאחת הקבוצות

● שיטת הניקוד - נקודות בונוס על פעולות רצויות (למשל אסיסט), או מינוס על טעויות (איבוד כדור)

● הגבלת זמן - לקצר את שעון הזריקה בכדורסל כדי לעודד משחק מהיר

● הוראות לקבוצה היריבה - לחץ או שמירה אזורית יגרמו להתקפה לפעול אחרת

● רעש - הפעלת רמקולים כדי לגרום לספורטאים לתקשר יותר בקול רם או בצורה ויזואלית

‍

לסיכום, כדי שספורטאים ילמדו לזהות הזדמנויות לפעולה וידעו מה כדאי להם לעשות ומתי לפעול, אנחנו צריכים לשים אותם במצבים באימון שמזמינים אותם לנצל הזדמנויות מבלי להכריח אותם לכך, ולאפשר להם לגלות מה עובד בעצמם.

‍

מקורות:

Pinder, R. A., Davids, K., Renshaw, I., & Araújo, D. (2011). Representative Learning Design and Functionality of Research and Practice in Sport. Journal of Sport and Exercise Psychology, 33(1), 146–155.

Renshhaw, I., Davids, K., Newcombe, D., & Roberts, W. (2019). The Constraints-Led Approach: Principles for sports coaching and practice design. Routledge.

Renshaw, I., Araújo, D., Button, C., Chow, J. Y., Davids, K., & Moy, B. (2016). Why the Constraints-Led Approach is not Teaching Games for Understanding: a clarification. Physical Education and Sport Pedagogy, 21(5), 459–480. https://doi.org/10.1080/17408989.2015.1095870

‍