בתקופה הקרובה אנסה לפתח עבור הקוראות והקוראים את תחום המיינדפולנס - היכולת להיות נוכח ברגע, בלי לשפוט אותו, פשוט להיות. הנה מחשבה שעולה לי בראש כל פעם שאני יוצא מהאימון ובדיוק נגמרה השקיעה.
אני ידוע כאדם מדויק. חלק משייכים לי לאום מסוים ממרכז אירופה שמעיד על כך.
לאחרונה, חשבתי על כך שאולי להתאמן משעה 6:15:00 עד שעה 7:30:00 זה לא הרבה יותר טוב מלהתאמן עד שעה 7:30:14, למשל. ומה באמת יקרה אם אתחיל את האימון דקה מאוחר? או דקה ו-43 שניות מאוחר?
עוד לא הצלחתי לשכנע את עצמי למה להתחיל מאוחר, אבל עלה לי רעיון לראש:
אימון שמתחיל כשהשמש זורחת ומסתיים כשהענן השלישי מכסה אותה. או אימון שמתחיל כאשר השמש שוקעת ומסתיים כאשר הכוכבים עולים.
רוב היום מאמני כדורסל סגורים בתוך אולם, ולא חווים את העולם שלנו, את מזג האוויר. טניסאים וכדורגלנים (וכמובן, המאמנים שלהם) חווים את זה יומיום. את הטיפות הראשונות שאומרות שאולי האימון (או המשחק) יצטרך להיפסק בקרוב, את הקור, את השמש על העור.
אם אנחנו כל כך מתגעגעים לימים בהם שיחקנו בחוץ כל היום, בואו נעזור לספורטאים ונעשה את הדבר הקטן הזה עבורם.
זה גורם לי לחשוב על עוד משהו: אולי נפסיק למדוד את עצמנו בשניות, בדקות, בשעות. אולי נמדוד את עצמנו בימים? בשנים?
לא כמה דקות השקעתי בזה ביום. לא כמה שעות השקעתי בזה בשבוע.
כמה ימים הקדשתי לזה השנה? כמה שנים הקדשתי לזה מתוך החיים שלי?
ואחרי שנקבל את נקודת המבט הזו, יהיה לנו קל יותר לצייר תהליכים (לצייר, לא לייצר).
