לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו חשובים, תמיד יש משהו גדול מאיתנו.
פרספקטיבה רחבה עוזרת להעניק עומק למשימה שלפנינו וצניעות ביחס לחיים של אחרים.
כשהתכנסנו לראשונה רציתי לבדוק אם לכל אחד מהשחקנים בנפרד ולקבוצה ככלל יש יכולת להרגיש בצורה אמיתית רגשות מחוץ למגרש.
הבאתי את קולונל בוב בראון (שבהמשך יהפוך להיות גנרל) ושלושה חיילים שנפצעו בקרב כדי לשוחח עם שחקנים. את בוב אימנתי כשהיה שחקן ב-West Point ואני המאמן שם, לפני התקופה שלי באוניברסיטת דיוק. בוב כתב על הלוח שלוש מילים: שירות חסר אנוכיות.
זה מה שהופך קבוצות לגדולות. לשים את הצרכים של מישהו אחר לפני הצרכים שלך. על המגרש זה אומר לקפוץ לכדור אבוד או לקחת עבירת תוקף. בשדה הקרב זה אומר לרוץ תוך כדי שיורים עליך או לסכן את החיים שלך בשביל חבר לצוות.
אחד החיילים שקולונל בראון הביא סיפר איך אחרי שנפצע בעינו בקרב הוא לא נתן לזה לעצור אותו מלעזור לחבריו, והוא עזר לחוקק חוקים שיעזרו לחיילים פצועים וגם כתב מדריך שיעזור לחיילים להחלים מהפגיעות שספגו. חייל אחר נשאר זקוף וירה על רכב מתאבדים שנסע לכיוונם עד שהוא נעצר, ותוך כך נפצע בעינו והתעוור לתמיד, אך הציל את חייהם של חבריו.
קולונל בראון חילק לשחקני הנבחרת דגלים שהחיילים שלו לבשו במהלך הקרבות שלהם וביקש מהשחקנים ללבוש אותם במהלך החימום למשחקים. כך הם יזכרו שהם משחקים לא רק עבור ניצחון במשחק כדורסל, אלא מייצגים את המדינה שלהם.
דוויין ווייד, אחד מהשחקנים המובילים בנבחרת, דאג שסקוטי, החייל העיוור, יידע שהוא וחבריו משמשים מודל לחיקוי ולגאווה עבור השחקנים. ווייד הבין שהחיילים הם הגיבורים האמיתיים. הייתה לו פרספקטיבה. ההשלכות של אירוע לחימה גדולות בהרבה מאשר ההשלכות של משחק כדורסל, מותח וחשוב ככל שיהיה.
שנתיים לאחר הביקור שלהם, גנרל בראון הזמין אותי לדבר עם החיילים תחת פיקודו. למרות שהיה לי ניסיון רב בדיבור מול קהל, אני תמיד מרגיש לא נוח לשוחח מול אנשי צבא.
מה כבר אני יכול להגיד להם?
אמרתי להם שאנחנו בסך הכול משחקים כדורסל, והם מגנים על זכותנו לעשות זאת. דיברתי גם על כך שאגו אישי הוא דבר טוב, אבל שצריך לדאוג ליצור גם אגו קבוצתי שיוכל להתמודד עם האגו של היריבות, ועל כך ששניים יותר טובים מאשר אחד, בתנאי שהשניים פועלים כאחד.
בהמשך, הגענו לבקר במוזיאון נבחרות הכדורסל של ארה"ב. גופיות המשחק שלנו היו תלויות שם, לצד מוצגים מנבחרות גדולות מהעבר, והשחקנים הבינו שהם חלק משרשרת רבת שנים של הישגים, מאמץ והקרבה.
בעקבות הסיור הגענו מאוחר מאוד לחדרים שלנו במלון, והיינו צריכים לקום מוקדם כדי לפגוש את אנשי הטלוויזיה לסבב ראיונות. השחקנים לא התלוננו על שעות השינה המועטות או על המצב הלא-נוח. הם ייצגו את עצמם ואת הנבחרת בצורה מעוררת הערכה בזכות הפרספקטיבה שקיבלו.
רק שני דורות אחורה, אבותיי חצו את האוקיינוס אל ארצות הברית כדי להעניק חיים טובים יותר לעצמם ולצאצאים שלהם.
כמה אומץ היה דרוש מצידם.
כמה מתרחבת הפרספקטיבה כשחושבים על כך.
