אנשים שמרגישים תחושת שליטה על המצבים בחייהם מסוגלים לפתח תקווה ולהתמיד בניסיון לשנות מצב לא נעים.
מה הסיפור מאחורי הספר? לחצו כאן.
ישנם שני סוגים של תקווה.
1. אני מקווה שמחר יהיה טוב יותר.
2. אני נחוש בדעתי לגרום לכך שמחר יהיה טוב יותר.
לבני אדם יש מספיק הזדמנויות לסבול, אבל חוסר אונים מגיע כאשר אנחנו סובלים ממצב בו אין לנו שליטה. כאשר יש לנו שליטה אנחנו מסוגלים לדמיין מצב אחר, נטול סבל.
אנשים פסימיים אומרים דברים כמו "אני תמיד נכשל בהכול" או "אני לוזר".
אלה הסברים קבועים וכלליים.
אנשים אופטימיים אומרים דברים כמו "לא ניהלתי את הזמן שלי כמו שצריך" או "לא עבדתי כמו שצריך בגלל דברים שהסיחו את דעתי".
אלה הסברים זמניים וספציפיים.
היכולת שלנו לפרש את המצב האובייקטיבי (לא עשיתי את העבודה) באמצעות מחשבות סובייקטיביות (אני לוזר / לא ניהלתי את הזמן נכון באותו שבוע) תקבע איך נתפקד עם קשיים ומשברים.
מורים אופטימיים מפגינים יותר גריט ויותר אושר במהלך היומיום. מסתבר שכשאנחנו לא מפסיקים לחפש דרכים לשנות את מצבנו לטובה, אנחנו מוצאים אותן.
בערך באותה תקופה בה דאקוורת' ושותפיה חקרו את התחום הנ"ל, סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה בשם קרול דווק התעניינה בשאלה מדוע אנשים מסוימים אופטימיים ואחרים פסימיים. או במילים אחרות, מדוע תבניות החשיבה שלהם שונות? מדוע הם חושבים ומייצרים פרשנויות שונות לאותם אירועים?
עוד על המחקר של דווק בסדרת הפוסטים על Mindset.
מהמחקר המשותף של דאקוורת' ושל דווק מסתבר שגריט ותבניות חשיבה מתפתחות הולכים יד ביד.
כאשר המחקר בתחום התפתח, למדנו גם שכאשר אנחנו לומדים שיש לנו שליטה על אירועים בחיינו וממש מצליחים לשלוט בהם כדי להתגבר על קשיים, אנחנו לוקחים את היכולת הזו איתנו לחיינו הבוגרים.
אז ילדים שיודעים להיכשל ולומדים לשלוט במצבם יסתדרו בהמשך החיים. ומה עם ילדים שלא יוצא להם להיכשל? מה הם יעשו בבגרותם? הם צריכים ללמוד בגיל צעיר שכישלון הוא אפשרות נוספת, שמותר לטעות, לא להצליח. שאפשר להתאושש מכך. כדי לפתח גריט צריך להיכשל מדי פעם, לחוש תחושת שליטה, לדבר עם עצמנו על הסיבות, לנסות שוב, להיעזר באחרים, למצוא אסטרטגיה שעובדת.
