תרבויות שונות מלמדות אותנו איך מגדלים ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים. חלק 3.
זה חלק 3.
אין טעם לכעוס על ילדים.
הכעס רק מונע תקשורת בין הילד לאמא ומעלה לאמא את הדופק.
ילדים קטנים לא מעצבנים בכוונה. משהו מעצבן אותם, והמבוגרים צריכים להבין מה זה ולעזור להם לפתור את הבעיה.
מה כן עושים?
קודם כל לומדים להרגיש מתי הכעס מתחיל להתעורר, וכשמרגישים - לא אומרים כלום.
שקט מוחלט.
קשה לצעוק על מישהו כשאתה לא מוציא קול מהפה.
שנית, לומדים בהדרגה לא לכעוס.
המטרה היא לא הדחקת כעס, אלא הבנה שזה רגש שלא עוזר לילדים לפתור את הבעיה שלהם.
כשאנחנו מראים לילדים כעס ומתחילים לריב איתם, אנחנו רק מספקים להם הזדמנות לתרגל כעס.
ואז הם משתפרים בלכעוס.
ואנחנו רוצים ההיפך.
ובנוסף, כדאי לא לצפות מהילדים שום דבר חיובי כמו שליטה ברגשות או נימוס.
יש להניח מראש שהילדים לא מסוגלים להיות מנומסים כמו שהם לא מסוגלים לפתור 17 כפול 13 בראשם בגיל 4.
לא נכעס עליהם כי הם לא יודעים כפל של מספרים, נכון?
אז למה לכעוס עליהם כשהם לא שולטים ברגשות שלהם?
הם פשוט עוד לא למדו את המיומנות הזאת.
בתרבויות מסוימות ההורים פשוט לא מתווכחים עם הילדים.
אם הם מבקשים משהו והילד לא מסוגל לבצע את זה, הם יתרחקו, יתעסקו במשהו אחר או יבקשו שוב כמה דקות לאחר מכן.
אבל אין קונפליקט.
לעודד - לא להכריח.
אף אחד לא אוהב שמכריחים אותו לעשות משהו. גם לא ילדים.
זה שוחק את המוטיבציה הפנימית שלהם, זה פוגע במערכת היחסים איתם, וזה לוקח להם את האפשרות להחליט בעצמם ולהיות עצמאיים.
אנחנו לא רוצים להיות האויב. אנחנו רוצים להיות חלק מאותה נבחרת.
אפשר להסביר, אפשר להדריך ולכוון, אבל אי אפשר לכפות עליהם למידה.
