לאחרונה אנחנו נתקלים בצורך להיפגש עם אנשים בוידאו במקום פנים אל פנים. חלקנו (רובנו?) מעדיפים להימנע אפילו מוידאו אם אפשר, ופשוט להאזין. חלק נוסף אפילו מוצא שיטות להראות שהוא נוכח כשלמעשה הוא לא, ומצליח "להשלים חומר" במקרה הצורך.

במשך עשרות שנים בתי הספר והאוניברסיטאות בנויים על מערכת שדוגלת במפגש פנים-אל-פנים ומקדשת נוכחות פיזית.

האם זה נכון עבורנו?

האם נאבד משהו מהיכולת שלנו לתקשר עם מרצה או מורה אם ניעדר פיזית? האם נפסיד קטעים חשובים מפגישות עבודה אם רק נקרא את הפרוטוקול ולא נהיה נוכחים?

לא בטוח.

הנה קטע ערוך מתוך הספר "לדבר עם זרים" שכתב מלקולם גלדוול:

להכיר את דר פיהרר

בערב 28 באוגוסט, 1938, זימן ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין את יועצו הקרוב ביותר לביתו לדיון אסטרטגי לילי. צ'מברליין כבר כיהן אז כראש ממשלת בריטניה במשך קצת יותר משנה. הוא היה איש עסקים בעברו, אדם מעשי וחף מהתחכמויות. הוא ניצב בפני המשבר הראשון שלו בתחום מדיניות החוץ. את המשבר חולל אדולף היטלר, שהשמיע שוב ושוב הצהרות לוחמניות על פלישה לחבל הסודטים, האזור דובר הגרמנית של צ'כוסלובקיה.

אם גרמניה תפלוש לצ'כוסלובקיה, המשמעות הכמעט ודאית תהיה מלחמת עולם, שממנה ניסה צ'מברליין נואשות להימנע. אבל היטלר היה מסוגר במיוחד בחודשים האחרונים, ועמימות כוונותיה של גרמניה הכניסה את שאר היבשת ללחץ הולך וגובר. צ'מברליין היה נחוש לפתור את המבוי הסתום.

הוא רצה לטוס לגרמניה ולדרוש פגישה פנים אל פנים עם היטלר. אחד הדברים המוזרים באותם ימים נואשים של שלהי שנות השלושים, כשהיטלר גרר את העולם למלחמה, היה כמה מעט ממנהיגי העולם באמת הכירו אותו. צ'מברליין ניסה למנוע מלחמת עולם, וחשב שיועיל לו לאמוד את היטלר במו עיניו, האם היטלר הוא אדם שאפשר לדבר איתו בהיגיון? לתת בו אמון? צ'מברליין רצה לגלות.

השגריר הבריטי שלח מכתב ושר החוץ של היטלר השיב בחיוב. צ'מברליין נחת, נסע ברכבת של היטלר והגיע לביתו.

היטלר בא לקראתו ולחץ את ידו. לאחר מכן כתב צ' מברליין מכתב לאחותו אידה, שם בין היתר נאמר "הבעה לא נעימה על פניו, במיוחד כשהן רפויות; באופן כללי הוא לא נראה מכובד כלל וכלל. בחיים לא היית שמה לב אליו בין הרבה אנשים, היית חושבת שהוא צִבָּע - וזה אכן מה שהוא.

היטלר לקח את צ'מברליין אל חדר העבודה שלו בקומה העליונה, בלוויית מתורגמן בלבד. הם שוחחו, ולעיתים השיחה התלהטה. "אני מוכן להתמודד עם מלחמה עולמית! "הכריז היטלר בפני צ'מברליין בשלב מסוים. היטלר הבהיר היטב שהוא מתכוון להשתלט על חבל הסודטים, ולא חשוב לו מה יחשוב העולם כולו.

צ'מברליין רצה לדעת אם זה כל מה שהיטלר רוצה. היטלר אמר שכן.

צ'מברליין נעץ בהיטלר מבט ארוך ונוקב והחליט שהוא מאמין לו.

במכתב לאחותו, כתב צ'מברליין ששמע מאנשים הקרובים להיטלר כי המנהיג הגרמני הרגיש שניהל שיחה עם גבר". עוד כתב צ'מברליין: "בקיצור, ביססתי אמון מסוים – זה היעד שהצבתי לעצמי - ומצידי, חרף כל הקשיחות והאכזריות שחשבתי שראיתי בפניו, התרשמתי כי מדובר באדם שאפשר לסמוך עליו כשהוא נותן את מילתו."

ברור שצ'מברליין טעה, אך מתחת לכל הביקורת הזו מסתתרת תעלומה. צ'מברליין טס עוד פעמיים לגרמניה. הוא ישב עם היטלר שעות. השניים דיברו, התווכחו, סעדו יחד, יצאו לטיולים רגליים יחד, צ'מברליין היה היחיד מבין מנהיגי בעלות הברית שצבר "שעות היטלר" משמעותיות. הוא עקב בקפידה אחר התנהגותו של האיש.

"מהופעתו ומהתנהלותו של היטלר כשראיתי אותו, קיבלתי את הרושם שמתקרבת סערה," כך אמר צ'מברליין לאחותו הילדה, אחרי עוד אחד מביקוריו בגרמניה. אבל אז, "הוא העניק לי את לחיצת היד הכפולה שהוא שומר למפגני ידידות מיוחדים."

צ'מברליין פעל על פי אותה הנחה שמנחה את כולנו בניסיונותינו לפצח אנשים זרים:

אנחנו מאמינים שהמידע שנאסף מתוך אינטראקציה אישית הוא ייחודי ורב-ערך.

לעולם לא תשכרו בייביסיטר עבור הילדים שלכם מבלי לפגוש אותו קודם. חברות אינן מעסיקות עובדים "על עיוור". הן מזמנות אותם לראיונות קפדניים, שנמשכים לעיתים שעות רבות, ואינן מסתפקות בפגישה אחת. הן עושות את מה שצ'מברליין עשה: מסתכלות לאנשים בעיניים, בוחנות את התנהלותם ואת התנהגותם, ומסיקות מסקנות. "הוא העניק לי את לחיצת היד הכפולה."

אלא שכל המידע הרב שצ'מברליין ליקט מן המגעים האישיים שלו עם היטלר לא עזר לו להבין יותר את היטלר - אלא השיג את ההפך הגמור.

ואולם, דפוס המחשבה הזה לא היה נחלתו של צ'מברליין בלבד. הוא דבק גם בלורד הליפקס, שיכהן לימים כשר החוץ של צ'מברליין. מן המפגשים הישירים עם היטלר הוא הפיק כמה תובנות חשובות מאוד באשר לאופי הבריוני וההפכפך שלו.

אך לאיזו מסקנה הגיע הליפקס בסופו של דבר? שהיטלר לא רוצה ללכת למלחמה, ושהוא מוכן למשא ומתן לשלום.

הדיפלומט הבריטי שצבר יותר "שעות היטלר" מכל היתר היה השגריר בגרמניה, נוויל הנדרסון. הוא נפגש עם היטלר פעמים רבות, והלך לעצרות שארגן. הנדרסון לא נשבה בקסמו של היטלר.

אך האם הוא פקפק בטוהר כוונותיו של היטלר כלפי צ'כוסלובקיה? לא. היטלר, כך הוא האמין, "שונא מלחמה בדיוק כמו כולם."

גם הנדרסון קרא את היטלר באופן שגוי לחלוטין. 

עיוורונם של צ'מברליין, הליפקס והנדרסון אינו דומה לתעלומה שהצגתי בפרק הקודם. שם העניין היה חוסר היכולת של אנשים, אינטליגנטים ומסורים לכל דבר ועניין, להבין שמוליכים אותם שולל.

במקרה הזה, חלק מהאנשים הלכו שולל אחרי היטלר, ואחרים לא.

התעלומה נעוצה בכך שהאנשים שהלכו שולל היו אלה שלא היינו מצפים שיטעו, והאנשים שראו את האמת היו אלה שהיינו מצפים מהם כן ליפול בפח.

וינסטון צ'רצ'יל, למשל, לא האמין ולו לרגע שהיטלר אינו אלא בריון דו-פרצופי ותו לא. את ביקורו של צ'מברליין הגדיר צ'רצ'יל במילים "הדבר המטומטם ביותר שנעשה אי-פעם."

אבל צ'רצ'יל הכיר את היטלר רק ממה שקרא עליו.

האנשים שצדקו לגבי היטלר היו אלה שההיכרות האישית שלהם עמו היתה הדלה ביותר. האנשים שטעו לגביו היו אלה שדיברו איתו שעות.

זה יכול להיות גם צירוף מקרים, כמובן.

אולי צ'מברליין וחבריו, מסיבות השמורות עמם, היו נחושים לראות את ההיטלר שרצו לראות, ולהתעלם מכל מה שראו ושמעו במו עיניהם ואוזניהם.

אלא שאותו דפוס מתעתע צץ בכל מקום.

‍

לחלק נוסף מתוך הספר לחצו כאן.