כל אחד צריך מישהו שיתמוך בו.
באחד ממחנות האימונים הגיע לביקור אורח יוצא דופן – המאמן שלי במכללות, בוב נייט.
הוא נכנס לאולם ודיבר קצת עם קובי בראיינט והמליץ לו על ספר. אשתי מיקי, שהיא תולעת ספרים לא קטנה, יצאה לחנות וקנתה שני עותקים, בשביל עצמה ובשביל קובי.
בראיינט היה ידוע בחיבתו ללמידה - לחצו כאן כדי לקרוא על זה יותר.
בובי גם נתן לי עצה, והיא לא הייתה קשורה לא למשחק ההגנה שלנו ולא למשחק ההתקפה. הוא פשוט אמר לי "רק תזכור מייק, שאתה טוב כמוהם."
צחקתי, כי אמנם הייתי לא רע בזמני במכללות, אבל זה לא היה דומה בכלל לרמה שלהם.
הוא אמר לי שהוא לא התלוצץ. אני טוב במה שאני עושה כמו שהם טובים במה שהם עושים. הוא נתן לי ביטחון מחודש בכך שלמרות שאני רגיל לעזור לנערים להפוך למבוגרים צעירים, גם למבוגרים יש לי מה לתרום.
את המשפחה שלי הזמנתי לצפות במשחקי חצי הגמר והגמר באליפות אמריקה, זו שתקבע אם נעפיל למשחקים האולימפיים בקיץ לאחר מכן. סיפרתי לשחקנים כמה חשובה לי המשפחה שלי והתמיכה שלה. הערצתי את אחי הגדול וידעתי כמה הוא יהיה גאה בהעפלה שלנו למשחקים האולימפיים. המשפחה שלי תמיד מגיעה למשחקים ולאימונים, ואני מדגיש שוב ושוב לשחקנים שזה לא מהווה עבורי הסחת דעת, אלא להיפך. זה ממקד אותי ועוזר לי להתרכז.
גם הצוות שלי מאוניברסיטת דיוק תמך בי ועזר לנבחרת שלנו. חלק בתפקידים רשמיים וחלק פשוט נהנו לבוא ולעזור לי לנהל את האימונים או לצפות ביריבות שלנו ולהעביר אליי מידע חשוב.
אז נכון, עשרות מאמנים אחרים היו יכולים למלא את התפקידים האלה בצורה לא פחות טובה, אבל האנשים הקרובים אליי, אלה שנמצאים איתי יום יום במשך שנים, מספקים לי תמיכה שהיא לא רק מקצועית.
