אל תגלו לאף אחד, אבל פיל ג'קסון יחזור ללייקרס שנה לאחר מכן. ספר מרתק על שנה סוערת.
פיל ג'קסון כתב יומן על כל אחת מהשנים בהן היה מאמן ראשי ב-NBA.
הייתה לו הרגשה שעונת 2003-04 תהיה משהו מיוחד, והוא התאמץ במיוחד לכתוב עליה.
הלייקרס הביאו את קארל מאלון ואת גארי פייטון, שני כוכבי NBA גדולים שהיו כבר מעבר לשיאם ורצו אפשרות לזכות באליפות. הם לא הצליחו - דטרויט ניצחה אותם בגמר.
הספרים של ג'קסון הם עדות מעניינת לאפשרויות שנוצרות כשכותבים יומן, אבל לא חייבים להפוך את היומן לספר כדי שהוא יהיה מועיל. עוד מאמנים כותבים יומן - זה עוזר להם לעבד מחשבות ולסדר רעיונות.
"אני לא יכול לסבול את העובדה שהוא רדום כל כך כל העונה," אמר לי סטיב קר על שאקיל אוניל. "הוא חושב שהוא יכול להתעורר רק לפלייאוף."
אני מניח ששאקיל צודק.
הוא שונה מכולנו - כשחקן וגם כאדם - ואחרי מספר שנים איתו אני מבין למה קר חושב ככה, בשנים שלנו ביחד בבולס כולם התאמצו לאורך כל העונה. כל משחק היה חשוב.
אבל למדתי שאפשר גם אחרת. וצריך לגשת לכוכבים הגדולים אחרת מאשר ניגשים לשחקני ספסל.
היינו בפיגור 11 במחצית מול אורלנדו, הקבוצה החלשה בליגה. טרייסי מקגריידי קלע עלינו 21 נקודות.
קובי ביקש ממני לעבור לשמור עליו. אני לא אוהב שקובי שומר על השחקן המוביל של היריבה כי אנחנו צריכים אותו עם רגליים לא עייפות להתקפה. אבל כבר לא הייתה ברירה.
קובי עשה עבודה נהדרת, וגם קלע 24 מתוך 29 הנקודות שלנו ברבע האחרון ובהארכה.
קובי אוהב אתגרים כאלה ולפעמים צריך להקשיב לשחקן.
אני בוחר את המילים שלי בזהירות כשאני מדבר עם השחקנים. אני משתדל שיהיה ברור שאני מבקר את הפעולות שלהם, ולא אותם.
אם הפעולה הייתה אנוכית, אני לא קורא לשחקן אנוכי. זה יגיד שהוא אדם אנוכי, ואז בשביל מה בכלל לנסות לדבר. הוא אנוכי וזהו.
אם הפעולה אנוכית, אני משתמש במילה אחרת. "היית צמא, אה?"
צמא אומר שהוא רק רצה להרטיב את הגרון עם איזה זריקה לסל או מהלך יפה בכדרור.
אפשר לשפר את בחירת הזריקות או הכדרורים של שחקן. אי אפשר לשפר אדם שהוא אנוכי.
הדיבור שלי לכיוון השופטים קיבל תפנית ב-1995, כשדניס רודמן הצטרף לבולס.
שמתי לב שכל פעם שאני התחלתי להתעסק עם השופטים, גם הוא איבד את זה, ודניס לא היה צריך הרבה כדי לאבד את זה.
יש תפיסה מסוימת לגביי, וגם לגבי מאמנים אחרים, שאם אנחנו לא צועקים על השופטים או הולכים הלוך ושוב על הקווים, סימן שאנחנו לא מעורבים במשחק.
אני מאמין שרוב האימון שלי נעשה לפני המשחק.
פסקי זמן וחילופים כמובן משרתים את הקבוצה, אבל האסטרטגיה למשחק - מה חשוב לנו באותו יום - נקבעת עוד הרבה לפני.
כשהייתי צעיר והייתי אחראי על הסקאוט של הקבוצה, הייתי יושב שעות על גבי שעות ורואה כל פוזשן כדי להבין איך אפשר ליצור יתרון לקבוצה שלי.
רק בהמשך הצלחתי לתת חלק מהתפקיד לעוזרים שלי. העצה הכי טובה ששמעתי בהקשר הזה הייתה "אם זה לא יכול להתבצע בתוך שמונה שעות, זה לא יכול להתבצע".
לפעמים אנחנו שוכחים מה חשוב ומאבדים פרספקטיבה. זה מוביל לשחיקה.
אני נהנה מאוד לאמן את השחקנים הצעירים בקבוצה.
הם רוצים ללמוד. החוק הראשון בלמידה הוא התשוקה ללמידה.
אחד הדברים שמפריעים לי בשחקנים וותיקים הוא שיש להם הרגשה שהם כל כך טובים שאין שום דבר שהם צריכים או יכולים ללמוד. הם יכולים והם גם צריכים.
"אתה סיפור הצלחה רק ברגע שאתה עושה משהו מוצלח," אמר לי יותר מפעם אחת טקס ווינטר.
אשתי הראשונה תמיד אמרה לי שאני לא יודע ליהנות מניצחונות.
וזה לא נכון, אני נהנה מהם, אבל גם ההרגשה הזאת חולפת, ומישהו צריך לדאוג שגם המשחק הבא יסתיים בניצחון.
הפרק האחרון הוא סיפור הפרידה.
ג'קסון סיים ללא אליפות, עם שישה שחקנים שהופכי להיות חופשיים (כלומר, יכולים לבחור לעזוב), ועם מערכת יחסים קרירה עם כוכב הקבוצה, קובי בראיינט.
שאקיל אוניל וקובי בראיינט לא הסתדרו, הג'נרל מנג'ר של הלייקרס אמר ששאקיל אולי יעבור בטרייד, ולא היה הרבה סיכוי שג'קסון יישאר אם קובי לא ירצה בכך.
קובי היה מופתע כשג'קסון אמר לו שהוא פורש.
הג'נרל מנג'ר אמר לג'קסון שהם החליטו ללכת בכיוון אחר.
כלומר, לפטר אותו.
רק 5 שנים קודם ג'קסון היה הכיוון האחר.
ככה זה כשאתה המאמן הגדול בכל הזמנים.
אם אתה לא מסתדר עם הכוכב, אתה נאלץ לפרוש.
ג'קסון חזר מהפרישה שלו שנה לאחר מכן, לאותה לייקרס שהחליטו "לשנות כיוון".
הוא נשאר איתם עד 2011 וזכה איתם בעוד 2 אליפויות.
מתוך הספר הראשון שג'קסון כתב בתור מאמן.
מתוך העונה הראשונה של ג'קסון עם הלייקרס.
מתוך הספר 11 אליפויות - שנכתב אחרי שג'קסון סיים את התקופה בלייקרס.
