מלך אחד חשב פעם, שאילו ידע תמיד מהו הזמן הנכון לטפל בכל עניין, ואילו ידע למי מהאנשים עליו לייחס חשיבות ולמי לא, והעיקר, אילו ידע תמיד מהו העניין החשוב מכל העניינים – כי אז לא היה נכשל לעולם במעשיו. הוא הכריז ברחבי הממלכה שיעניק פרס גדול למי שיענה לו על שלוש השאלות הללו.
מלך אחד חשב פעם, שאילו ידע תמיד מהו הזמן הנכון לטפל בכל עניין, ואילו ידע למי מהאנשים עליו לייחס חשיבות ולמי לא, והעיקר, אילו ידע תמיד מהו העניין החשוב מכל העניינים – כי אז לא היה נכשל לעולם במעשיו. בחשבו כך, הכריז המלך ברחבי הממלכה שיעניק פרס גדול למי שילמד אותו כיצד לדעת תמיד מהו הזמן הנכון לכל עניין, מי הם האנשים החשובים ביותר, ומהו העניין החשוב מכל שאר העניינים.
מלומדים רבים התקבצו ובאו אל המלך וענו תשובות שונות לשאלותיו.
לשאלה הראשונה ענו חלקם, כי כדי לדעת תמיד מהו הזמן הנכון לכל מעשה, יש לקבוע מראש לוח זמנים לכל יום, חודש ושנה, ולפעול בדיוק כפי שתוכנן. ורק אז, אמרו, יעשה כל דבר בעתו. אחרים טענו נגדם כי אי אפשר להחליט מראש מתי יעשה כל דבר; אם לא יתפתה האדם לשעשועים חסרי תועלת וישים ליבו למתרחש מסביב, יוכל תמיד לעשות את הנדרש ממנו.
אחרים באו ואמרו כי גם אם המלך יעקב היטב אחרי המתרחש, לא תמיד יוכל להחליט לבדו מהו הזמן הנכון לכל מעשה, ועל כן הוא חייב להיעזר במועצת חכמים, שתייעץ לו מה עליו לעשות ומתי, כנגד אלו טענו אחרים, כי בעניינים מסוימים אין לו לשליט פנאי להימלך בדעת יועצים, עליו להחליט מיד אם זהו הזמן הנכון לפעול, וכדי שזה יתאפשר, צריך לחזות מראש את העתיד לקרות. היחידים שיכולים לעשות זאת הם מגידי עתידות, ולכן, כדי להחליט מהו הזמן הנכון לכל מעשה, צריך לפנות אל מגידי העתידות.
גם לשאלתו השנייה של המלך התקבלו תשובות שונות. היו שאמרו כי האנשים החשובים ביותר למלך הם עוזריו השרים, אחרים אמרו: כוהנים, אלה אמרו: רופאים, ואלה אמרו: לוחמים.
וגם לשאלה השלישית: "מהו הדבר החשוב מכל?" - ענו תשובות שונות.. חלק אמרו כי המדע חשוב ונעלה מכל, אחרים אמרו: אמנות המלחמה, והיו שאמרו: עבודת האלוהים.
כל התשובות נבדלו זו מזו, ולכן המלך לא קיבל אף אחת מהן, ולא העניק לחכמי ממלכתו את הפרס. כדי למצוא תשובה לשאלותיו, החליט המלך לפנות לנזיר מתבודד, שהתפרסם בכל הממלכה בזכות חכמתו הרבה.
הנזיר חי ביער, לא יצא משם לשום מקום, וקיבל בביתו רק אנשים פשוטים. על כן התלבש המלך בבגדים פשוטים, השאיר את שומרי ראשו מאחוריו, ירד מסוסו והלך אל הנזיר ברגל ובלי ליווי.
כשקרב המלך אל הנזיר, מצא אותו עודר בגינה שליד הבקתה. כשראה הנזיר את האורח, ברך אותו לשלום וחזר מיד לעבודה. הנזיר היה רזה וחלוש והתנשם בכבדות בכל פעם שנעץ באדמה את האת והפך רגבי אדמה קטנים.
המלך ניגש אליו ואמר:
באתי אליך, נזיר חכם, כדי לבקש תשובה לשאול שאלות: איך אדע מהו הזמן החשוב ביותר שאסור להחמיצו, כדי שלא אתחרט על כך? מי הם האנשים החשובים ביותר שעלי להקדיש להם את מיטב תשומת הלב? ומה הם העניינים החשובים ביותר, שעלי להקדים ולעסוק בהם?
הנזיר הקשיב לדברי המלך, אך לא ענה לו דבר, רק ירק על כף ידו וחזר לחפור באדמה.
"התעייפת," אמר המלך, "תן לי את האת, אני אעבוד במקומך"
"תודה,"אמר הנזיר. הוא העביר למלך את האת והתיישב על האדמה.
המלך סיים לעדור שתי ערוגות, הפסיק לעבוד וחזר על שאלותיו. הנזיר לא השיב דבר, רק קם, הושיט את ידו אל האת ואמר:
"עכשיו אתה תנוח ואני אמשיך."
אבל המלך לא נתן לו את האת, וחזר לעבוד. עברה שעה, עברו שעתיים. כשהחלה השמש לשקוע מאחורי העצים תקע המלך את האת באדמה ואמר:
"באתי אליך, איש חכם, כדי לקבל תשובות לשאלותיי. אם אינך יכול לענות לי, פשוט תאמר 'לא', ואני אחזור לביתי."
"תראה, מישהו רץ לעברנו," אמר הנזיר, בוא נראה מי זה."
הביט המלך לאחור וראה איש מזוקן רץ לקראתם מבין העצים. האיש החזיק בבטנו בשתי ידיו, ומבין אצבעותיו ניגר דם רב. הוא קרב אל המלך, צנח באפיסת כוחות על הארץ ונשאר שוכב ללא ניע, עיניו מתגלגלות בחוריהן, והוא גונח גניחות כאב חלושות.
המלך והנזיר הפשילו את בגדיו של האיש. בבטנו היה פצע עמוק. המלך ניקה את הפצע כמיטב יכולתו ואז חבש אותו במטפחת שלו ובמגבת שלקח מהנזיר, אך זרם הדם לא פסק, והמלך הסיר את התחבושת, הספוגה בדם חם, ושוב ושוב שטף וחבש את הפצע.
כשפסק הדימום, התעורר הפצוע וביקש לשתות. המלך הביא מים זכים והשקה אותו.
בינתיים שקעה השמש לגמרי, ונעשה קריר. הנזיר סייע למלך לשאת את הפצוע לתוך הבקתה ולהשכיבו במיטה. הפצוע עצם את עיניו והשתתק. המלך, שהיה עייף מאוד מההליכה ומהעבודה, נשכב בכניסה לבקתה ושקע בשינה עמוקה. כך חלף לו ליל הקיץ הקצר, וכשהתעורר המלך בבוקר, הוא לא הבין מיד איפה הוא נמצא ומי האיש המזוקן השוכב מולו במיטה ומביט בו בעיניים בורקות וערניות.
"סלח לי," אמר האיש בקול חלוש, כשראה שהמלך התעורר והבחין בו.
"אינני מכיר אותך, ואין לי על מה לסלוח לך." אמר המלך.
"אינך מכיר אותי, אך אני מכיר אותך, אני האויב שלך. נשבעתי לנקום בך על שהוצאת להורג את אחי וגזלת את רכושי. ידעתי שהלכת לבד אל הנזיר, והחלטתי להרוג אותך בדרך חזרה. אך כשחלף כל היום ואתה לא חזרת, יצאתי מהמארב כדי לחפש אותך, ונתקלתי בשומרי ראשך. הם זיהו אותי, התנפלו עלי ופצעו אותי. הצלחתי לברוח מהם, שותת דם, ואילולי חבשת את פצעי, הייתי מדמם למוות. רציתי להרוג אותך, ואתה הצלת את חיי. עכשיו, אם אשאר בחיים ואם תרצה בכך, אהיה עבדך הנאמן כל ימי חיי, וגם על בניי אצווה לשרתך בנאמנות. סלח לי!"
המלך שמח שעלה בידו להשלים כל כך בקלות עם אויבו, ולא רק סלח לו, אלא גם הבטיח להחזיר לו את כל רכושו ולשלוח אליו את רופאו האישי ואת משרתיו כדי שיטפלו בו.
אחרי שנפרד מהפצוע, יצא המלך מהבקתה וחיפש במבטו את הנזיר. לפני שובו לארמון רצה המלך לבקש בפעם האחרונה מענה לשאלותיו. הנזיר כרע על ברכיו בגינה והטמין זרעי ירקות בערוגות שנעדרו יום קודם לכן.
המלך ניגש אליו ואמר:
"איש חכם, אני מבקש ממך בפעם האחרונה מענה לשאלותיי."
"הלוא כבר נענית," השיב הנזיר. הוא ישב ישיבה שפופה על שוקיו הרזות ונשא את מבטו אל המלך.
"כיצד נעניתי?" תמה המלך.
"כיצד?" אמר הנזיר.
"אילולא ריחמת עלי אמש בגלל חולשתי ועדרת במקומי את הגינה, היית חוזר לבדך אל אנשיך. אותו איש היה מתנפל עליך, ואז היית מתחרט שלא נשארת איתי. פירושו של דבר, שהזמן החשוב ביותר היה כשעדרת איתי את הערוגות; אני הייתי אז האדם החשוב לך ביותר, והמעשה הטוב שעשית למעני היה המעשה החשוב ביותר.
אחר כך, כשהגיע לכאן הפצוע, הזמן החשוב ביותר היה כשטיפלת בו, כי אילולא חבשת את פצעו, היה מת מבלי להשלים אתך. הוא היה אז האדם החשוב ביותר, ומה שעשית למענו היה המעשה החשוב ביותר.
לכן עליך לזכור תמיד: יש רק זמן אחד חשוב, והוא עכשיו. חשיבותו רבה, מפני שרק בזמן הזה אנחנו אדונים למעשינו; האדם החשוב ביותר הוא האדם שפגשת זה עתה, כי אינך יכול לדעת אם תפגוש בחייך עוד אדם מלבדו, והעניין החשוב ביותר הוא לעשות למענו מעשה טוב, כי רק לשם כך נשלח האדם לעולם. "
