מנטור:

ג'ון ווילקום היה בן 13 כשהוא פגש את המנטור הראשון שלו מחוץ למשפחה. הוא עזר לו בכדורסל, קירב אותו לאלוהים, ואיים עליו שאם ישתה אלכוהול או יצרוך סמים, הוא ירביץ לו מכות. הוא גם לא היה מוכן להסתפק בביצוע ממוצע, ודרש מצוינות בכל דבר ועניין. התקופה הזו זכורה לו לטובה כי הוא היה חלק מקבוצה בה כולם אהבו את המשחק ורצו להתאמן, דבר שעזר להם לשרוד את האימונים הקשים וההפסדים.

פחד:

בהמשך הוא הצטרף למחנה קיץ שהיה יומיים וחצי קשים מאוד של אימונים. הוא סיפר לחברים והם לא רצו להצטרף בשנה לאחר מכן... אם הוא חושב שזה קשה, מה יהיה איתם?

אבל ווילקום גילה שדברים מהסוג הזה נשארים מפחידים רק אם נמנעים מהם. ברגע שפוגשים את הפחד או האיום פנים מול פנים ונותנים הכול ואז עוד קצת, מגלים שזה לא נורא. זה, בסופו של דבר, מה שיפריד בינך ובין אחרים.

חלום ומאמץ:

בשנתיים הבאות ווילקום הופתע לגלות שהוא היחיד מבין חבריו שביצע את תכנית הכושר שהם קיבלו לביצוע בקיץ. הוא קם כל יום ב-5:30, עבד עד אחר הצהריים, התאמן בערב (תוך כדי שהמוח שלו צועק לו לעצור), וכשהתחילה עונת הכדורסל, הוא שבר את שיא הריצה ל-1.5 מייל בבית הספר.

ווילקום פגש אחד ממאמני היכולת הגופנית של קבוצת ה-NBA סיאטל סופרסוניקס, בתקופה בה ריי אלן שיחק שם. היה חוק בקבוצה, שכל שחקן היה חייב להשלים 10 אימונים של יכולת גופנית בחודש. כל אימון שלא בוצע היה קנס של $5000. היו שחקנים שבחרו לקבל קנס. ריי אלן היה שם כמעט כל יום. היה אפשר לנחש לאן הקריירה שלו תתקדם.

כשווילקום גדל בתור ילד, החלום שלו היה לשחק באוניברסיטת מרקט. הוא צפה בהם בטלוויזיה, חיקה את הכוכבים שלהם באימונים שלו עם עצמו... הכול. והוא ידע שכדי להגיע לשם הוא יצטרך לתת 100% מעצמו. פחות מזה לא יספיק.

הוא קיבל הזדמנות להיבחן לתפקיד של שחקן ללא מילגה, והאימונים הראשונים היו מכוונים שהוא והאחרים ירצו לפרוש. לעזוב כדי שלא יבזבזו את הזמן של הצוות. בהתחלה ווילקום פחד אבל אז הוא שכח מזה כי הוא היה צריך להתרכז בלנשום. לא היו הפסקות, רק תרגילי ריצה ו-1 על 1.

הוא עבר יום אחרי יום אחרי יום, והתקבל. הוא התקבל לאוניברסיטה שעליה חלם.

Student of the game:

בגלל גובהו וכישוריו, הוא כמובן היה רכז. הוא היה צריך ללמוד לא רק 9 קורסים באוניברסיטה, אלא גם יותר מ-50 תרגילי התקפה של הקבוצה, ומכיוון שהיה רכז, היה צריך לדעת גם לכוון אחרים, לא רק את עצמו. הוא עשה זאת באמצעות וידאו. שעות של צפייה. ככה הופכים להיות a student of the game.

המאמן של מרקט, טום קרין, היה ידוע כאחד שמנצל כל הזדמנות להשיג יתרון. הוא קרא המון ספרים וביקר באימונים של מאמנים מהאזור, גם מאמני פוטבול. כמובן, תרגילי האימון לא היו משרתים אותו, אבל ההכנה, התקשורת ותשומת הלב לפרטים שירתו אותו מאוד.

החשיבות של כל אחד:

באחד מהמשחקים במהלך העונה, קרין נכנס בסערה לחדר ההלבשה. הוא כעס מאוד על הביצוע של הקבוצה, ואמר לווילקום לעמוד. ווילקום לא שיחק בכלל, הוא אפילו לא היה לבוש במדי משחק. קרין צעק עליו שבגללו הם במצב הזה, שהוא היה גרוע כל השבוע באימונים ושבגללו השחקנים לא מוכנים למשחק.

זה היה גם מוזר וגם מצחיק וגם לימד את ווילקום שיעור. לכל אחד יש השפעה על מה שיקרה במשחק, גם לאלה שלא ישתתפו בו.

לו"ז יומי של שחקן באוניברסיטת מרקט:

5:30 השכמה

6:00-7:30 יכולת גופנית

8:00-12:00 שיעורים/קורסים

12:00-13:00 ארוחת צהריים

13:30-14:30 אימונים אישיים

15:00-17:00 אימון קבוצתי

17:00-18:00 ארוחת ערב

18:00-20:00 מרכז למידה

אחרי 20:00 המאמן ציפה שכל אחד יקדיש זמן לשפר אלמנטים במשחק שלו.