פרק 3 מתוך הספר Basketball Sports Medicine and Science / נכתב על ידי אלון אליקים ודן נמט.

לפוסט המרכזי עם כל הפרקים לחצו כאן.

‍

יעילות האימון תלויה בעומסים שמופעלים על הספורטאי וביכולת שלו להתמודד איתם.

לכן, בשנים האחרונות מנסים לפתח דרכים אובייקטיביות למדוד את העומס ואת היכולת להתאושש ממנו.

המערכת האנדוקרינית, באמצעות התהליכים האנבוליים והקטבוליים, משחקת תפקיד חשוב בהתאמות הפיזיולוגיות של הספורטאי.

מעניין לדעת שהפעילות הגופנית מפעילה בו זמנית גם תהליכי בנייה (אנבוליים) וגם תהליכי פירוק (קטבוליים) בגוף הספורטאי.

‍

כשרוצים לדעת אם תתרחש גדילה, מחפשים שכמות החומרים האנבוליים תהיה גדולה מכמות החומרים הקטבוליים.

כאשר החומרים הקטבוליים מפגינים עליונות, נצפה לתהליכי פירוק בגוף.

רוב מדידות התהליכים והחומרים הנ"ל נעשו בספורטאים יחידניים.

הפרק מציג סיכום הידע בספורט קבוצתי עם התמקדות בכדורסל, כדי לעזור לצוותים השונים להעריך את תגובות השחקנים והשחקניות למאמץ ואת ההתאוששות ממנו.

‍

בעבר היו סבורים שהפעלת עומס על הגוף שלנו גורמת לתהליכים קטבוליים להתרחש, וכאשר הם היו מסתיימים, תגובה אנבולית הייתה מתרחשת ויוצרת את אפקט השיפור המיוחל.

לא ברור מה היה גורם לתגובה האנבולית ואם היא הייתה תלויה בתגובה הקטבולית שקדמה לה.

עם זאת, נצפו תהליכים שגרמו לערער על ההנחה הזו, בעיקר בזכות הבדלים בין הרמה המערכתית בגוף לרמה המקומית: שריר מסוים נבנה בעוד בשאר הגוף מתרחשת תגובה קטבולית.

‍

השפעה של תרגיל בודד

כפי שהזכרנו בפרק 2, במהלך משחק שחקן כדורסל מבצע בערך 1000 סוגים שונים של פעולות, וכל 2 שניות מחליף פעולה. 

מחקרים שונים הראו לאחרונה את השפעת התרגיל הבודד באימון אינטרוולים על ייצור קורטיזול (בעיקר אימון כוח) וייצור טסטוסטרון (אימוני אינטרוולים) אצל נערים, נערות, גברים ונשים.

בהשוואה מעניינת, נמצא שאימון אינטרוולים בו מרחק הריצה יורד לאורך האימון השיג תוצאות אנבוליות יותר טובות, ו-RPE נמוך יותר בסיום האימון, דבר שמצביע שאין בהכרח קשר חיובי בין שני המדדים האלה.

באופן ספציפי בכדורסל, נמצא שמשחקונים קטנים (SSG) שהתמקדו בהגנה השיגו עלייה ברמת הטסטוסטרון, בעוד משחקונים שהתמקדו בהתקפה השיגו ירידה בטסטוסטרון. שני סוגי המשחקונים גרמו לעלייה ברמת הקורטיזול.

‍

התאוששות מאימונים נעשית לפעמים בעזרת הנחת קרח או שהייה במים קרים.

מחקר שבדק רמות התאוששות ובנייה מצא שרמות חומרים אנבוליים יורדות לאחר הנחת קרח, דבר שמפריע לבניית השריר מחדש.

נראה שהנחת קרח צריכה להישמר עבור טיפול בפציעות ובכאבים, או לפחות ביחד עם התאוששות אקטיבית - ולא עם מנוחה בלבד.

‍

מחקרים שבדקו נבחרות שהתכוננו לטורניר בינלאומי ראו שינויים בהורמונים של בנייה בעקבות סדרת אימונים אינטנסיביים או בעקבות הפחתה בדרישות לקראת הטורניר.

נראה שקבוצות כדורסל שלא מתאמנות לטורניר ספציפי ובהן אינטנסיביות האימונים נשארת יחסית דומה לא מציגות שינויים כאלה ברמה ההורמונלית.

‍

עלייה ברמת הורמונים שמקושרים לבנייה צפויה עם הפחתת פעילות ואמורה להביא לשיפור ביצועים מעל הבסיס שנמדד בתחילת האימונים.

עם זאת, גורמים אחרים עשויים להשפיע, כמו תזונה מתאימה, ולכן חשובה מאוד ההתייעצות עם תזונאים בזמן התהליך.

למרות שחלק מהשיפור בביצועים יכול להיות קשור לגדילת השרירים והתפתחותם (היפרטרופיה), יש חשיבות למנוחה בזמן התהליך גם לטובת עלייה בהורמוני הבנייה וגם לטובת שיפור הביצועים.

עדיין אין לנו ידע מה צריכות להיות רמות ההורמונים הבונים או מה צריך להיות היחס בין הורמוני הבנייה להורמוני הפירוק, אבל אם לא ניתן לראות עלייה בהורמוני הבנייה קרוב לזמן הטורניר או התחרות, ידוע שהביצועים לא יהיו אופטימליים.

עוד אנחנו יודעים שככל שהשחקנים מתקדמים בעונה, כל אימון הופך להיות פחות קטבולי ויותר אנבולי עבורם - הגוף שלהם "משתמש" באימון בצורה יותר טובה.

‍

השפעת משחק הכדורסל

במהלך משחק רמות הקורטיזול (הורמון פירוק) עולות ונשארות גבוהות. 

נמצא גם שמשחק בית מביא איתו רמות טסטוסטרון גבוהות עוד לפני תחילת המשחק בהשוואה למשחק חוץ.

‍משחק שצפוי להיות קשה מביא איתו רמות קורטיזול גבוהות יותר מאשר משחק שצפוי להיות רגיל או קל. לא נמצאו הבדלים בין אם המשחק היה בליגה או בפלייאוף.

‍

רמות קורטיזול וטסטוסטרון גבוהות יחסית נמצאו אצל שחקנים ששיחקו בין 13 ל-25 דקות.

כדאי לעזור לשחקנים ששיחקו יותר מ-25 דקות או פחות מ-13 דקות "להשלים" את החסר להם מבחינת מאמץ והתאוששות.

גם מצבי עייפות מנטלית הראו השפעה על המערכת האנדוקרינית והם מצריכים יחס במהלך העונה בכלל ולקראת סיומה בפרט.

‍

ולבסוף, פרופיל אנבולי יותר (רמות גבוהות יותר של IGF-1 ויחס גבוה יותר של טסטוסטרון-קורטיזול) נמצא מקושר עם סיכוי גדול יותר לנצח.

‍