בכדורסל, כמו בחיים, האושר האמיתי נובע מלהיות נוכח לחלוטין בכל רגע, לא רק כשדברים הולכים לנו טוב.
כמובן, יש יותר סיכוי שדברים יילכו לנו טוב אם אנחנו לא עסוקים בניצחון והפסד אלא ממקדים את תשומת הלב שלנו במה שקורה ממש עכשיו.
כאשר שחקנים מפגינים מיינדפולנס - כאשר הם נוכחים ברגע - לא רק שהם משחקים יותר טוב ומנצחים יותר, הם גם הופכים להיות יותר מכוונים אחד כלפי השני, והאושר שמתלווה לזה הוא כוח מניע חזק מאוד שמגיע מבפנים, לא מאיזה מאמן משוגע שמתרוצץ על הקווים וצועק קללות לאוויר.
הסיפור על שני הנזירים והאישה העירומה בנהר גרם לי להבין כמה אנחנו עסוקים במחשבות שלנו וכמה הן מלוות אותנו שלא לצורך.
מחשבות יכולות לחלוף כמו שבאו, ואין צורך לשאת אותן איתנו.
כדורסל מתרחש בקצב כזה גבוה שאנחנו נוטים לחשוב את המחשבות שלנו בקצב בו פועם הלב שלנו.
כשהלחץ עולה, קל להיקלע למחשבות יתר.
אבל, אם אתה כל הזמן עסוק בלחשוב, אתה עלול לפספס הזדמנויות להגיב למה שמתרחש באותו רגע.
המפתח בכדורסל הוא לראות ולעשות.
כדורסל הוא ריקוד מורכב שדורש מעבר ממטרה אחת למטרה אחרת במהירות גבוהה.
כדי להצטיין, צריך לדעת לפעול בראש צלול ולהיות מרוכז במה שכולם עושים.
צריך להפוך להיות מודע למה שמתרחש עכשיו.
הסוד הוא לא לחשוב.
זה לא אומר להיות טיפש.
זה אומר להשקיט את הפטפטת הנוראית של המחשבות כדי שהגוף יוכל לעשות מה שהתאמן לעשות באופן אינסטינקטיבי.
לכולנו יש פעמים שאנחנו חווים חוויה כזו - כאשר אנחנו יוצרים יצירת אומנות או עושים אהבה - וזה קורה לנו גם כשאנחנו משחקים. לכן המשחק ממכר כל כך.
המדיטציה שאנחנו מלמדים את השחקנים נקראת מיינדפולנס.
הרעיון הוא להשקיט את הראש ולטפח מוח שהוא ריק. כאשר המוח ריק ופתוח, הוא מוכן לכל דבר.
בהתחלה אני הייתי עוזר להם עם המדיטציה, כמה דקות לפני צפייה בוידאו. בהמשך הבאתי את ג'ורג' ממפורד, שעשה עבודה נהדרת בלימוד השחקנים להבדיל בין המחשבות והרגשות שלהם לבין החוויה של המציאות.
כאשר לומדים לעשות זאת, עולם חדש נפתח בפניך.
בסדרה מול דטרויט, שהרביצו לנו מכות בשנתיים האחרונות, למדנו לבסוף לא להגיב מיד.
שמרנו זה על זה, המשכנו לשחק כדורסל למרות הניסיונות של הפיסטונס להפוך את המגרש לזירת קרב.
זה לא הצליח להם. צחקנו להם בפנים כל פעם שהם העיפו אותנו ליציע, וזה גרם להם לאבד את היתרון שהיה להם עלינו.
הפכנו לאלופים.
"אתם רואים את הגביע הזה? עבורי הוא כבר שבור."
מספר הפסיכולוג מארק אפשטיין בספרו "thoughts without a thinker" על המאסטר צ'אא.
"אני נהנה ממנו. אני שותה ממנו. הוא מחזיק את המים שלי ולפעמים אפילו משקף את השמש בדפוסים יפהפיים. כשאני טופח עליו הוא משמיע צליל יפהפה. אבל אם הוא ייפול מהמדף בגלל הרוח או שאני אתקע בו עם המרפק שלי והוא ייפול מהשולחן ויישבר, אני אחשוב לעצמי 'כמובן'. כאשר יודעים שהגביע הזה כבר שבור, כל רגע איתו הוא יקר ערך."
ככה זה עם ספלים, ככה זה גם עם קבוצות כדורסל.
כשאני על המגרש אני כולי בתוך הרגע.
לפעמים אני מספר בדיחה, לפעמים אני נועץ מבט בשופט, ותוך כדי אני חושב לעצמי כמה פסקי זמן נשארו לי, מי צריך לעלות מהספסל ומי צריך עוד קצת ביטחון. הכדורסל הוא קרקס. הופעה. אנחנו יורדים לפסק זמן, כולנו מזיעים, כולם חוששים מהמהלך הבא וההשלכות שלו על תוצאת המשחק. אבל בינתיים יש אדם בחליפת גורילה שמטביע כדור לסל ונשים שמנפנפות בפומפונים וילדים שמתחרים בעגלות פלסטיק קטנות.
המשחק הוא לא חיים ומוות. הוא משחק. מסע. ריקוד.
הוא החיים.
