אני חושב שאי אפשר להתקדם אם אנחנו לא מסוגלים להסתכל על עצמנו בעין ביקורתית.
הביקורת והבקרה צריכות להתרחש גם ברמה הקבוצתית וגם ברמה האישית. כל שחקן צריך לעשות זאת עבור עצמו וגם המנהיג של הצוות – המאמן – לא פטור מכך.
כדאי להעריך התקדמות פעם בשנה, ואפשר פעם בשלושה חודשים, אבל צריך גם כל יום. אנחנו מתכננים, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לבצע התאמות לפי המידע שמגיע אלינו מכל התחומים: הטקטי, הגופני, הטכני והמנטלי.
למשל, גילינו שהשחקנים מתאמנים הרבה יותר טוב ובצורה יותר אינטנסיבית אם אנחנו מביאים אותם לאימון אחד (קצת יותר ארוך) ביום, מאשר אם אנחנו מביאים אותם לשני אימונים. אם זה עובד, זה עובד. לא הרגשנו צורך לנסות לשלוט במה שהם עושים מחוץ לשעות האימון.
במשחק באליפות העולם ב-2006 מול יוון, ספגנו את ההפסד הכי קשה בקריירה שלי.
כשהגענו למסיבת העיתונאים, כרמלו אנתוני, שהיה הקלעי המוביל שלנו באותו יום, לא השמיע אף תירוץ. הוא לא התלונן. הוא כיבד את הביצועים של יוון. עד אותו משחק רק ניצחנו ועשינו זאת יחד. באותו יום הפסדנו יחד.
באותם ימים אנשים חשבו שהפרויקט שלנו לא יצליח. ואז קיבלתי שיחת טלפון מהבת שלי.
היא אמרה לי שבכל סיפור מהאגדות, חייב לקרות משהו רע. אם לא קורה משהו רע, אין גם "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."
עד אז הייתי שבור מדי מכדי ללמוד מההפסד הזה. אבל היה מה, ואנחנו למדנו.
המטרה שלנו הייתה לזכות בזהב באולימפיאדת בייג'ינג 2008. היינו שמחים לזכות גם בזהב בדרך באליפות העולם ב-2006, אבל עבור המטרה הראשית שלנו עוד נותר זמן. היו דברים שעשינו היטב ונרצה להמשיך לעשות. היו דברים שנצטרך לשנות.
הדבר הראשון היה להביא שחקנים עם יותר ניסיון. היו לנו יכולת ואופי. נצטרך שחקנים שיוכלו להתמודד טוב יותר עם המשחק הפיזי של היריבות האירופאיות.
הדבר השני היה ללמוד בצורה טובה יותר את המשחק של היריבות שלנו. עשינו זאת, אבל יכולנו להשתפר ולהפוך את ההתמודדות הזו להרגל.
הדבר השלישי היה לשנות את הדרך בה אנחנו מתייחסים למסע שלנו. אמרתי שאנחנו רוצים להיות צנועים, אבל גם אמרתי דברים במהלך הדרך שסתרו לחלוטין את הגישה הזו, ואפילו היו שחצניים: שאנחנו צריכים להזכיר לעולם מי שולט, שאנחנו שואפים לנצח כל משחק, ולא רק כל משחק – כל רבע בכל משחק. ככה כולם יידעו שזה המשחק שלנו.
אבל הכדורסל שייך לא לנו. הוא שייך לעולם. הייתי צריך לראות את זה עבור עצמי כדי להבין. למדתי הרבה.
בנוסף, שינינו קצת את הצוות. בקיץ לאחר מכן לא הבאנו את כל העוזרים של כל המאמנים. הבאנו רק את העוזרים שלי, וזו הייתה ההצעה של המאמנים האחרים בצוות. כל האחד מהעוזרים שלי מדיוק הצטרף לאחד המאמנים האחרים בצוות בריגול אחרי היריבות שלנו, וככה הצוות התקרב עוד והכיר זה את זה בצורה יותר משמעותית.
הנוכחות של המאמנים הצעירים מהצוות שלי שידרגה אותנו. הם קיבלו מאיתנו דגשים, אבל אחרי זה הם ידעו בדיוק אילו תרגילים להעביר, והראו התלהבות שהדביקה גם את השחקנים. השחקנים גם קיבלו יותר חזרות בזכות העוזרים האלה, וזה תמיד כיף עבורם.
לא תמיד המאמן הראשי צריך לעשות הכול בעצמו, או יודע הכי טוב מה לעשות בכל תחום באימון.
בנית צוות? תן לו לעבוד. עשינו זאת והאימונים שלנו השתפרו מאוד.
עוד שינוי שעשינו היה התזמון של פתיחת האימון לתקשורת. היינו חייבים לתת להם 45 דקות, ותמיד עשינו זאת בסיום האימון. אבל זה הפריע לשחקנים. הם היו רגילים להוסיף עוד יכולת אישית או להירגע ולהתאושש, וגרמנו להם לעמוד עוד 45 דקות ולדבר עם כל מי שרצה. שינינו את זה אחרי שהשחקנים אמרו לנו שזה חשוב להם.
נייט מקמילן, אחד המאמנים בצוות, אמר לי אחרי אחד ממשחקי ההכנה שאני חייב להיות עצמי. בהתחלה קצת התגוננתי, אבל הבנתי למה הוא מתכוון. לא הייתי קשוח מספיק עם השחקנים. רוב הזמן לא הייתה סיבה להיות קשוח איתם. אבל עכשיו הייתה סיבה.
בסיום הפגישה הבוס שלי, ג'רי קולאנג'לו אמר לי "מייק, הקשבת לכל מה שאמרנו ומצאת דרך לחבר הכול ביחד. זו הייתה קריאת השכמה עבורנו. ואתה היית הכי טוב שאי פעם היית.."
