האם אימון יכול להיות יותר מידי מגוון?
אחד מכללי האצבע המבוססים באימון ספורטאים הוא שכמה שיותר מגוון – יותר טוב.
כלומר, ככל שהספורטאים שלנו יתאמנו במגוון רחב יותר של סיטואציות משחק, מרחקים, זווית, סוגי יריבים ואפילו ככל שיתנסו בשימוש יותר מגוון בציוד כמו כדורים במשקלים וגדלים שונים כן ייטב.
הסיבה לכך ברורה: הספורטאים מתחרים בסביבה דינאמית בה שום סיטואציה אינה חוזרת על עצמה במדויק ולכן המטרה שלנו כמאמנים היא לאפשר להם להיות מסוגלים לשמור על תוצאה דומה (כלומר ביצוע מוצלח) בתנאים משתנים.
במלים אחרות – חזרות ללא חזרות.
אך האם כלל האצבע תופס עבור כל סוגי הספורטאים?
מספר מחקרים וסקירות שיצאו לאחרונה בהקשר הזה מצביעים על תמונה קצת יותר מורכבת.
מסתבר שאת רוב ההשפעה של אימון מגוון על שלל גווניו והגדרותיו אנחנו מוצאים בקרב אוכלוסיית ספורטאים יחסית מנוסה, ז"א אצל ספורטאים לא מתחילים.
כשבוחנים את ההשוואה בין קבוצות ספורטאים צעירים או מתחילים, אנחנו מגלים שההבדל בין אימון מגוון לאימון קבוע לא באמת מתקיימים ולפעמים אפשר למצוא תופעה הפוכה – קבוצות ספורטאים שמשתפרות יותר אחרי אימון קבוע.
כשאנחנו מדברים על ספורטאים מנוסים יחסית שהבסיס התנועתי שלהם לענף הספורט כבר קיים, האינטרס שלנו כמאמנים הוא להגדיל את הגיוון באימון כדי לאמן את המערכת המוטורית שלהם למצוא פתרונות תנועתיים אפקטיביים לסיטואציות חדשות.
אצל מתחילים וצעירים מאוד, המערכת המוטורית גם ככה מאוד לא יציבה ולא עקבית ובאופן טבעי מתקיים בה גיוון יחסית משמעותי.
כלומר, בלי שהספורטאי או המאמן יכוונו לכך כל ביצוע יראה ויצא שונה גם בלי שהסיטואציה תשתנה.
משום כך, יתכן שהוספה של עוד גיוון (או "רעש") תגרום לעומס כ"כ גדול על המערכת עד כדי מצב שבו הספורטאי לא מסוגל ללמוד בגלל עודף 'מידע'.
צריך לסייג ולומר שהסקירות המדוברות בעצמן טוענות שהמתודולוגיות השונות של המחקרים בעייתיות מאוד ולא אחידות, כך שאת כל המסקנות האלה צריך לקחת בערבון מוגבל.
ובכל זאת- כשבוחרים את רמת הגיוון באימון כנראה שיש צורך לעשות זאת בהתאם לרמת הספורטאים.
מקורות רלוונטיים:
https://peerj.com/articles/13733/
https://www.mdpi.com/1660-4601/19/17/10960
https://www.journalppw.com/index.php/jpsp/article/view/12302
