ספר קצר בו אריק זאבי משתף בשיעורים שלמד על החיים בתור ג'ודוקא. בין הנושאים: אתגרים, כישרון או התמדה, מחיר ההצלחה, הומור עצמי, מאמן אמון ואמונה, שיעמום, לחץ.
איזה כיף שיש ספורטאים שחשבו על זה שאפשר לשתף את חובבי הספורט בארץ בתובנות מהחיים ומהקריירה שלהם. אני חושב שאריק זאבי עשה את זה ועושה את זה בצורה טובה מאוד, והיה מעניין לקרוא את הספר הקצר.
השפה בה משתמש זאבי בספר היא יחסית גבוהה, זה היה מוזר לקרוא ככה ספר, אני מתאר לעצמי שזאבי לא מדבר ביום יום במשפטים כמו "כשספורטאי צעיר נסמך על כשרונו בלבד ומצליח להגיע בנקל להישגים, הוא נשאף לשאננות..." וכו'.
בכל זאת, הספר מאוד קריא, מחולק לפרקים קצרים (יתרון מאוד גדול, גם בספר קצר שכזה!) ומספק הצצה אל מאחורי הקלעים לכמה רגעים מהקריירה המרשימה של זאבי.
שני ציטוטים שתפסו אותי:
על כישרון והתמדה:
כך, אותם משקיענים "לא מוכשרים" מתחילים לצמצם את הפער עם ה"מסומנים" ואף נעשים טובים יותר, בעוד אלה המסתמכים על כשרונם בלבד מתחילים לאבד גובה. כאשר הכישרון לבדו אינו מספיק עוד, וספורטאי שלא הורגל באימונים קשים נאלץ להתחיל לעבוד, הוא מפרש את הצורך במאמץ ככישלון ומתחיל להתייאש.
כמה כאלה כבר ראינו בחיים שלנו – בכל ענף, ולא רק בספורט – ועדיין יש צורך לחזור ולהזכיר: לא משנה מה נראה לך שיש לך בידיים, בעולם שלנו אפשר להתקדם במהירות בהמון תחומים ומי שלא ממצים את הזמן עלולים לגלות שהם נשארו מאחור.
כתבתי על כישרון בהרחבה בסדרת טורים לניוזלטר שלי בעבר. למעבר לטור הראשון לחצו כאן.
על אימונים:
אין יחס ישיר בין קושי האימונים או היקפם ובין הצלחת הספורטאי. אני מניח שחלק מכם מרימים גבה עכשיו ואומרים שזו סיסמה שאינה מתאימה לספורטאי אולימפי, אך בעיניי זה לגמרי נכון.
כשאלכס אשכנזי התחיל לאמן אותנו ב-1997, עיקר האימונים היו על מזרן הג'ודו ובחדר הכושר. אמנם האימונים היו אינטנסיביים וקשים, אך היקפם הצטמצם באופן ניכר ובנוסף הם לא כללו אימוני ריצה ומדרגות – אלא בעיקר אימונים בג'ודו. בהתחלה היה לנו קשה מאוד לקבל את השינוי. הרגשנו שאנחנו לא מתאמנים ברמת הקושי הראויה. תהינו בינינו לבין עצמנו: רק אימוני ג'ודו, בלי אימוני מדרגות, בלי ריצות בחול הים הטובעני?
יום אחד נשברתי, ניגשתי לאלכס ושאלתי אותו למה אנחנו לא מבצעים אימוני מדרגות וכדומה. אלכס הביט בי מופתע, "למה שנעשה את זה?" שאל. עניתי, "מפני שהם קשים מאוד." ואלכס אמר בתגובה: "איזה מין טיעון זה? נסה לקשור סרט שחור מסביב לעיניים שלך וקלע כך למטרה. זה קשה. איך קושי בלבד יהפוך אותך לאלוף עולם בג'ודו?"
הבנתי שאימונים קשים אינם דווקא היעילים והנכונים ביותר. אני רוצה להיות הכי טוב בעולם בג'ודו, ולכן כל האימונים שלי צריכים להיות מותאמים לכך. את הזמן שהשקעתי באימון המדרגות יכולתי להשקיע בפעילות אחרת, המתאימה יותר לג'ודו, שתועלתה רבה מזו הטמונה באימון מדרגות.
בסדרת פוסטים בהם ראיינתי מספר מאמני יכולת גופנית, הם ענו על השאלה הבאה:
איפה אתה על הציר בין לנוח כמה שיותר לבין להתאמן כמה שיותר? מה משפיע על הגישה שלך?
לחצו כאן כדי לקרוא את התשובות שלהם.
