בפרק מתוך הספר שלו, מספר קארים עבדול ג'באר על התקופה בה הזהות שלו התעצבה והוא בחר להתאסלם ולשנות את שמו, ועל התפקיד של המאמן שלו, ג'ון וודן, בתהליך.
"אפשר לעשות את הכי הרבה טוב על ידי זה שנהיה טובים."
ג'ון וודן.
קארים עבדול ג'באר הגיע להתאמן אצל ג'ון וודן ב-UCLA בתור שחקן צעיר כשהמתח הבין-גזעי בארה"ב היה גבוה עוד יותר מאשר בימינו. נשים, אפרו-אמריקאיים ומתנגדי המלחמה בוייטנאם היו בחזית המאבק לזכויות שוות לכל חלקי החברה, ורוב הגברים הלבנים לא אהבו את זה.
בספר שלו על מערכת היחסים עם ג'ון וודן הוא פותח את הפרק שמתייחס לדת ופוליטיקה באמירה "לוודן לא היה אכפת איך הוא ייראה, אלא מה הדבר הנכון לעשות."
עבדול ג'באר מתאר את ההערצה שלו למוחמד עלי (עוד כששמו היה קסיוס קליי) ובמיוחד את העובדה שעמד על שלו, למרות שבתור אדם בעל עור כהה ציפו ממנו להגיד תודה שהוא בעל קריירה מצליחה ולהיות בשקט.
ההתעקשות שלו עלתה לו בקנס כספי, במעצר (שלאחר מכן בוטל על ידי בית המשפט העליון) ובאיסור להתאגרף במשך 3 שנים, שהיו אמורות להיות שיא הקריירה.
בגיל 20, בשנתו השנייה בקולג', הזמינו את עבדול ג'באר (אז בשמו לו אלסינדור) להיות חלק מועידה של ספורטאים ופעילים אפרו-אמריקאיים שדנה בהחלטה של מוחמד עלי לא להתגייס לצבא. עבדול ג'באר כותב שהוא חיכה לרגע בו הוא לא רק יתלונן אלא יוכל להשפיע. הם חקרו את עלי במשך שעות רק כדי להבין שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר ועושה. הוא שיכנע אותם שזה הדבר הנכון לעשות.
הכדורסלן ביל ראסל, כוכב בוסטון סלטיקס, סיכם:
"אני מקנא במוחמד עלי... יש לו משהו שמעולם לא הצלחתי להשיג. אמונה שלמה וכנה. הוא מצויד להתמודד עם הדברים הקשים שהעתיד צופה לו. מה שאני מודאג בקשר אליו זה אנחנו."
וודן, לעומת זאת, לא היה מעריץ של עלי.
וודן עזב את משפחתו ואת המשרה שלו כמורה כדי להתגייס לחיל הים. הוא היה אמור לצאת בספינה כשהתפרצות של אפנדיציט השאירה אותו בבית. החליף אותו חבר, וכאשר טייס יפני התרסק על הספינה הזו והרג את החבר. וודן, שגם כך חשב שיש ערך בהגנה על המדינה, לא העריך את ניסיון ההתחמקות של עלי.
עבדול ג'באר כותב שוודן ידע שהוא ועלי בקשר, והיה מעיר הערות קטנות בגנותו של עלי או בעד הזכות שהיא גיוס לצבא והגנה על המולדת. עבדול ג'באר התעלם. הוא הרגיש כמו ילד להורים גרושים, בין שני אנשים שהוא מעריך ודעותיהם שונות. הוא הוסיף שוודן התפתח בהבנה שלו במהלך השנים, אבל שלקח לו זמן לשנות את דעתו על עניינים פוליטיים-דתיים-חברתיים.
באחת ההפגנות בהן השתתף עבדול ג'באר, ניגשו אליו אנשים ואמרו לו שהם לא מבינים אותו. בקרוב ישחק ב-NBA וירוויח יותר כסף מרוב האנשים לבני-העור. הוא ניסה להסביר להם שאין להשתתפות שלו בהפגנה קשר למצבו האישי, אבל זה לא עזר.
וודן ידע על ההשתתפות של עבדול ג'באר בהפגנה, אבל הוא לא אמר לו מילה, לא הביט בו בצורה מוזרה, כלום. זה התפרש כהסכמה שבשתיקה.
בהמשך, עבדול ג'באר חשב שהנצרות שבתוכה גדל והתחנך משמשת כיסוי למעשים לא מקובלים כלפי נשים, ילדים ואפרו-אמריקאיים. הוא חשב שהוא משמש כדוגמה לכך שהמצב של אפרו-אמריקאיים הוא טוב, והוא ידע שזה לא המצב. שהוא לא דוגמה, אלא יוצא דופן. הוא תהה אם וודן התייחס אליו כך גם כן. בכל מקרה שלא יהיה, ככל שהוא השתפר על המגרש הוא חש יותר בטוח בעצמו לאתגר את עצמו גם מחוץ למגרש – אינטלקטואלית. וככל שהוא היה יותר טוב והם ניצחו יותר משחקים, הבמה שלו להביע את דעתו הייתה יותר גדולה.
שנתיים לאחר שסיים את הקולג', קארים עבדול ג'באר התאסלם.
הוא בחר בדת שיותר קרובה לאמונה הרוחנית שלו, ושינה את שמו כי חשב שזה יהיה חוסר כבוד לאבותיו להמשיך לשאת את השם של האדם שהיה הבעלים של העבדים שאבותיו נאלצו להיות.
בזמן התהליך הזה, שהחל עוד בקולג', ג'ון וודן לא התערב. עבורו, כל אחד זכאי לתהליך רוחני משל עצמו.
בנסיעת אוטובוס אחת, התהליך של עבדול ג'באר התגלה לקבוצה. היא הכילה מספר נוצרים, שני יהודים ואותו. כשאחד מהנוצרים היותר קולניים הצהיר שכל מי שלא נוצרי יגיע בסופו של דבר לגיהנום, עבדול ג'באר פתח דיון שהפך לאחד הרגעים הזכורים ביותר עבור כל השחקנים בקבוצה. עבדול ג'באר וחברו הנוצרי ממש הצליחו להקשיב זה לזה, ואחרים הצטרפו וכולם סיפרו על אובדן אמונה, על מציאתה מחדש, על ודאות ועל פקפוק. ג'ון וודן לא התערב.
עבדול ג'באר שיתף את כל יושבי האוטובוס: "מי שלא יודע, התאסלמתי."
הוא חיכה לצעקות או לעג. הם לא באו. במקום זה, חבריו לקבוצה התחילו לשאול שאלות ולהתעניין בתהליך ולשאול שאלות. כשוודן שמע צחוק מהחלק האחורי, הוא הבין שהוא יכול להתקרב, והחיוך לא ירד מפניו.
הנערים שהוא אימן הפכו לגברים צעירים ומכובדים.
ג'ון וודן האמין שהעולם יכול להיות מקום טוב יותר. והוא פעל כל יום כדי שזה יקרה.
