פוסט רביעי בסדרת ההטיות הקוגניטיביות. למה אנחנו מסתמכים על מספר אקראי כשאנחנו בוחרים מקור להסתמך עליו? איך אפשר להתמודד עם ההטייה הזו? אליה פורמן מסביר.
לפוסט הראשון בסדרה - הקדמה - לחצו כאן.
לפוסט השני בסדרה - הטיות יציגות - לחצו כאן.
לפוסט השלישי בסדרה - הטיית הזמינות - לחצו כאן
אחת ההטיות המסתוריות והמוזרות ביותר המשפיעות על קבלת ההחלטות שלנו היא 'הטיית העיגון'.
כשל קוגניטיבי זה מתאר את הנטייה של בני אדם להשתמש בערך אקראי כמקור לבסס עליו הערכה או דעה.
למשל, אנשים נוטים להעריך את המחיר של מוצר שהם קונים כגבוה או נמוך, ביחס למוצר אחר שהם ראו במקרה על המדף.
בספורט ההטיה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי למשל אצל מאמן שמעריך את האיכות של אחוזי הקליעה של שחקן שלו בהשוואה לשחקן אחר שבמקרה זרק במקביל אליו באותו אימון/משחק, אף על פי שיכול להיות ששני השחקנים הם מעל או מתחת לממוצע רחב יותר (שמשקף טוב יותר את מצבם).
למה זה קורה? לא לגמרי ברור. ייתכן שהטיית העיגון באה למלא צורך מחשבתי-אסטרטגי כשאנחנו מנסים לייצר אומדנים – ז"א אנחנו מחפשים מידע מבחוץ שיאפשר לנו לקבוע האם מה שיש לנו (אחוזי הקליעה/מחיר המוצר) הוא ברמה גבוהה או נמוכה, וכשאין לנו מידע מהימן וברור שאנחנו בטוחים בו, אנחנו נוטים לבחור את נקודת הייחוס הראשונה שזמינה לנו (למשל אחוזי הקליעה של היריבה או של מאמן אחר שאנחנו מכירים).
מה אפשר לעשות עם זה?
לא פשוט להתגבר על הטיית העיגון וייתכן שהיא משפיעה עלינו באופן אסוציאטיבי ולא מודע.
עם זאת, כמו בכל ההטיות, גם כאן המודעות לקיומה כשמקבלים החלטות השוואתיות יכולה לפתור חלק גדול מהבעיה.
לשאול את עצמנו שאלות, כמו למשל:
האם האומדן שלי לגבי האיכות של אחוזי הקליעה מבוסס על נתון רלוונטי או לא?
האם ההחלטה שלי לבצע תרגיל אימון מסוים על חשבון אחר מבוססת על ידע ברור המבדיל ביניהם או לא?
באופן הזה, אנחנו נאפשר לעצמנו לחפש סימוכין ברורים יותר לנתון שאותו עיגנו כמקור לקבלת ההחלטה.
